מאשפתות לפסגות

השיחות שלי עם בני.

בשלב הזה הפסקתי לספור את המפגשים ביני לבין בני, אבל תמיד תמיד חשתי עצמי כבת מזל על כך שנפל בחלקי לשמוע את הפילוסופיה של בני להצלחה והגשמה עצמית מאדם שעשה את דרכו מנקודת הזינוק הנמוכה ביותר ועד לפסגות של ההצלחות בכל האספקטים של החיים.

בני היה כמעיין בלתי נדלה של ידע, ואילו אני הייתי באובססיה לשאוב עוד ועוד מידע על הפורמולה להצלחה, למרות שקראתי כל ספר אפשרי בנושא העצמה אישית, למרות שהשתתפתי בקורסים ימי עיון וסמינרים מטובים שהיו, הייתה לי תחושה שחסרה לי פיסת פזאל אחת להשלמת התמונה כולה ותקווה שבני הוא יהיה המושיע שיניח את פיסת הפאזל האחרונה לתמונה שלי.

הפילוסופיה של בני היתה מרתקת למרות שהיו קווים מקבילים לכל הידע שרכשתי קודם שפגשתי את בני,  הוא תמיד הצליח להביא היבט נוסף, זווית חדשה והמון דקויות לתכנים שלמדתי. בני כמו מעיין בלתי נדלה תמיד היתה לו תשובה לכל שאלה שהעליתי, מעולם לא ראיתי אותו מהסס, או מתכרבל בעצמו לנוכח שאלות ששאלתי, והדבר מאוד הרשים אותי.  כעט הגיעה הזמן לברר מהיכן בני למד את הפילוסופיה הזו? מהו המקור של הפילוסופיה הזו?

למרות היותו של בני איש נעים הליכות, מנומס, עדין, חברותי היה בו סוג של מסתורין, והדבר היה סוד גלוי בקהילה הישראלית שקיבלה אותו כפי שהוא.

עשיתי שעורי בית, לפגישה הגעתי מוכנה עם שאלות רבות, וכמו אשפית בחקירות התחלתי את השיחה במחמאה.

"בני,  במהלך כל המפגשים בינינו אתה מגלה ידע רב בנושא העצמה אישית, הצלחה והגשמה עצמית, ויתרה מכך אתה עצמך מהווה דוגמה לאדם מצליח.  מהיכן נובע הידע הרב כל כך שלך? " השאלה שלי לא הפתיעה את בני, אך הוא בהחלט בירר את המילים לפני שהגיב.

"על מנת לענות לך על השאלה שלך, יהיה עליך להבין את השורשים שלי, הם הם שהובילו אותי לחשוף ללמוד וליישם את הפילוסופיה הזו, וכפי שאת יודעת ורואה, הפורמולה הזאת עובדת, את יכולה לראות את הראיות לכך שהפורמולה הזאת עובדת.  

כילד להורים יוצאי שואה גדלתי בבית שעצב וכאב ריחף כמו עננה באוויר, בנוסף הורי שלא ידעו היטב את השפה היו קשי יום שהתפרנסו בקושי לשלם את שכר הדירה ותמיד נשאר עוד שבועיים עד למשכורת הבאה. אימי עבדה כמבשלת בבית של משפחה שמעולם לא פגשתי,היא היתה ישנה שם במהלך כל השבוע ורק בסופי שבוע היתה באה הביתה בניסיון כושל למלא את החסך שנוצר בהיעדרותה. יום אחד היתי חולה ולא היה מי שישגיח עלי, אבי לקח אותי לבית בו אימי עבדה, זה היה היום בו החלטתי שיום אחד אני אהיה בעל בית לבית כזה. כילד החוויה נחרטה לי בזיכרון, בפעם הראשונה ראיתי בית ענק, כביש ארוך ומפותל המוביל אל הדלת הראשית, בריכת שחיה פרטית , אך כל אלה התגמדו ביחס לרושם שקיבלתי כשראיתי את הספריה שבבית. עבור ילד בגילי הספריה נראתה לי כמו אולם ענק בו מסודרים ספרים בכמות בלתי נתפסת, לרגע חשבתי שכל הספרים שבעולם מסודרים בחדר הספריה הזה בסדר מופתי. את יכולה עכשיו להבין למה הספריה האישית שלי מאוד מכובדת ומרשימה". עצר בני את דבריו.

יכולתי לראות ברק בעניים של בני, ספק מכאב, ספק מהנאה, אך בטחון מלא שהאיש יודע על מה הוא מדבר. הוא הפסיק לרגע את שטף הדיבור ולא האצתי בו להמשיך , הרגשתי שהוא צריך את מרחב הזמן שלו לברור את המילים, והמתנתי בסבלנות.

" את מכירה את הרגעים האלה שהופכים לרגע מכוון בחיים? רגעים כאלה שנחרטים בזיכרון כאילו קופאים במקום ואת יודעת שמאותו הרגע הדברים לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו?" שאל בני וציפה שתהיה לי תשובה חיובית.

"כן, אני מכירה את הרגעים האלה למרות שהם נדירים בחיי אדם, אבל מאמינה שכולם חווים אותם בנקודת זמן כלשהי". אמרתי בהסכמה.

בשקיקה הקשבתי לסיפורו של בני, וידעתי שכל מה ששמעתי עד עכשיו הוא רק התפאורה לסיפור האמיתי.

" את בטח מכירה את המצבים בהם את רואה מישהו בפעם הראשונה ויודעת בתוכך שאת מכירה את האדם למרות שמעולם לא פגשת אותו, למרות שמעולם לא היה סיכוי שתפגשי אותו, בדיוק כך הרגשתי כשראיתי אותו" , ידעתי ש הוא בעל תפקיד משמעותי בחיי. הוא היה בעל האחוזה שממנה התרשמתי כל כך בתור ילד, הוא לקח אותי תחת חסותו, וממנו למדתי את כל מה שאני יודע, הוא ליוו אותי כ 27 שנים וטיפח אותי כבנו. הוא חווה איתי את הצמיחה שלי, הגדילה שלי, הנפילות והכישלונות שלי, אבל מעולם לא נטש אותי. הוא היה מורה קשוח שהעביר אלי "בירושה" את מה שהוא למד מאביו וסבו שהיו אנשים עשירים מאוד וככל הנראה היו משויכים לקבוצות העלית , קבוצות סודיות לבעלי משפחות אצולה, למרות שמעולם הנושא לא עלה באופן ברור, תמיד ידעתי זאת". סיכם בני את סיפורו המרתק.

"ועכשיו מיידלה, הגיע הזמן שאני יחזיר ליקום את מה שקיבלתי באהבה רבה, את הפורמולה שמועברת רק לאנשים " רעבים" כמוך".  

חשתי על גג העולם, לא כל יום אדם זוכה לחסות כזו, אכן אלילת המזל פרשה את חסותה מעלי, ואני מתכוונת להפיק את הטוב ביותר מהחסות הזאת.

ועד לפעם הבאה מאחלת לכולנו שנפגש בפסגות.