הסנדלר הולך יחף! האומנם?

2011, ראש מורכן בין ידיים שמנסות לאחוז  אותו צמוד לצוואר. מחשבות רצות כמו עכברים במבוך, סף חרדת הקיום מזמן עבר את סף הסיבולת וגורם מחנק וכובד בנשימה. שנת 2011, אחרי שהות ארוכה בחול חזרתי ארצה כש 56 שנים של סיפור חיי ארוז בשתי מזוודות. יש הטוענים שהדבר היחיד שיש לאדם באמת הוא כל הידע שנרכש במהלך השנים, כל היתר הינו בר חלוף, רכוש, חברים, רגעים של אושר אומללות, הכל הכל הוא בר חלוף, רק הידע נשאר שלנו. חזרתי אל דירה קטנה שהיתה בבעלותי ומצאתי אותה במצב ריקבון לאחר שהיתה מושכרת המון שנים, וזה היה המצב שאילץ אותי, להתחיל מבראשית. בראש ובראשונה היה עלי למצוא מקור פרנסה, אך בגילי גם עם רזומה תעסוקתי מאוד מפואר לא היה זה דבר של מה בכך. בחושי החדים או באינטואיציה הנשית שלי הבנתי שעלי להמציא את עצמי מחדש, אבל איך? ממה? לכל כיוון שהסתכלתי ובחנתי לא היה לי שום מעקה עלו יכולתי להישען, ללא כסף ללא חברים, ללא קשרים ללא שום קצה חוט, אך בין כל החוסר שכמעט הטביעה אותי , היה לי את עצמי. החיים תמיד העמידו אותי באור הזרקורים ולא מתוך בחירה, אלה היו חיי. מהגיל בו התייתמתי בגיל 9 מאבי הצורך לשרוד היה בעורקי ולמדתי בעל כורחי להשתמש במרפקים, ומרוב שפשופי מרפקים אימצתי את האישיות החזקה, כזו שכלפי חוץ נראה שכל ההישגים שלי מגיעים לחיי בקלות עטופים ומקושטים בסרטים של מתנות כשלמעשה כל הישג כזה היה מהול בדם יזע ואוקיינוסים של דמעות. מן הסתם האישיות שהקרנתי והאישיות הפנימית שלי היו מנוגדות אחת לשנייה עד כדי כך שלעתים אני עצמי התפעלתי מהיכולת שלי להכיל שתי דמויות כל כך מנוגדות. האישה החזקה, הכל יכולה היתה בניגוד מושלם לאישה הקטנה שבתוכי, האישה הקטנה שאפה וחלמה על משפחה, ילדים, בית עם גינה, אם כזו שאוספת את ילדיה תחת כנפיים מגוננות, מרעיפה אהבה ודואגת בטרוף לשלומם הפיזי והנפשי של ילדיה, אם כזו שהופכת ללביאה כשילדיה בשעת סכנה. אך מסתבר  שלחיים יש דינמיקה משלהם, החיים לא תמיד הם כמו "התכנית לבקשתך" והם, החיים תכננו עבורי תסריט אחר. אחרי מות אבי הנסיבות החדשות עקרו אותי מהחממה אליה נולדתי ובלית ברירה נשלחתי " למוסד" . היום במילה מכובסת מכנים זאת " פנימיה".

כבת יחידה שנולדה עם כפית זהב, גדלה וחונכה במיטב המסורת הצרפתית בבית ספר " איליאנס" מצאתי את עצמי חולקת חדר עם עוד 9-10 בנות, כולן בנות גילי, שזה היה הדבר היחיד המשותף בינינו. בגיל תשע החיים התחילו "לאמן" אותי למסלול אותו תכננה עבורי ממשלת היקום. שם, למדתי שאם החיים מגישים לך לימון תעשה מהם לימונדה. שם התחלתי לפתח את שרירי ההתמדה, המיקוד, הנחישות והצורך הבלתי מתפשר שלי " להוכיח". מאז אני כל הזמן חשה את הדחף

 " להוכיח" את עצמי, להוכיח שהילדה שגדלה בפנימיות ונחשבה לילדה סוג ד' יכולה להשיג הכל. לאורך כל השנים תמיד היה משהו או מישהו שהיווה את הקטליזטור " להוכיח".
כשהשנים חלפו והגעתי לגיל בו יכולתי להינשא " בחרתי" את האיש שיהיה לי למשענת, כזה עם כתפיים רחבות שיכיל את האישה הקטנה שבתוכי, שוב ממשלת היקום שינתה מסלול. האיש אותו בחרתי הגיע מבית אמיד ומבוסס ואילו אני? ילדה שגדלה במוסד. במסלול הזינוק של החיים בפועל הייתי כמה וכמה משוכות אחריו והתכונות שפיתחתי " במוסד" לא נתנו מנוח, היתי חייבת להוכיח את עצמי, וכך מצאתי את עצמי מתנהלת במישור המשפחתי כאישה, כאם וכמובן כאשת מקצוע. אז פתחתי את הסטודיו הראשון שלי לעבודות יד שידע ימים של שגשוג ופריחה בניגוד לכל הדעות , כשתחרות סמויה היתה גורם מקשר ביני לבין האיש שבחרתי,  שני בעלי אגו מנופח במיוחד,  ברמה המקצועית אני ניצחתי בתחרות שהגיעה לקו הסיום בהיותי בת 36, מצוידת בשלושה ילדים קטנים , תחושת כישלון צורבת מזה שהמשפחה שלי התפרקה,מגדל הקלפים קרס,  תרחיש שלא  היה  כתוב בתסריט של חיי. בלית ברירה אספתי את האבק שנותר מעצמי והדרמתי הכי רחוק שיכולתי לברוח, אילת. שוב היה עלי להתחיל מבראשית, בעיר שלא הכרתי אף נפש חייה עם שלושה ילדים קטנים וכידוע " אומנית" זה לא מקצוע היה עלי להישען על השרירים אותם פיתחתי ב" מוסד" אמונה עצמית. תוך מספר חודשים מהיום שהגעתי לאילת הקמתי תערוכה, קיבלתי תוכנית ברדיו מקומי שהפכה לפופולרית במיוחד, והנה השארתי חותם גם באילת. הצורך " להוכיח" פעל שוב בקסמו המשכר. 

 כל זמן שהותי באילת, ראיתי בעיני רוחי יצירה שלי מתנוססת בשדה התעופה של העיר, אבל הדבר לא יצא לפועל. בפרספקטיבה של זמן אני יכולה להבין שאז לא היתי "בשלה" לכך. 

שוב שינוי מסלול שהיקום זימן לי והטיס אותי לחו"ל, נסיבות חיים מעניינות במיוחד הפגישו אותי עם המנטור שלי עליו מבוסס רוב הבלוג הזה, בני. למדתי ממנו את סודות הקיום ככל שהמוח האנושי מסוגל לקלוט וחזרתי ארצה מצוידת בידע שאינו ניתן לרכוש בספסלי האוניברסיטה. האיש הזה מסתבר הכין אותי לתפקיד הראשי של חיי. 

2011, חסרת כיוון טוטלי, חסרת כל כמעט, שאלתי את עצמי, " לאן ממשיכים מכאן?" בספירת מלאי אישית פירקתי את המזוודות שבתוכי והיה עלי לבחור בין האופציה לחזור ללמוד מודעות והגשמה עצמית או להתחיל לייצר תמונות תלת מימד מנייר שזו למעשה אחת האהבות של חיי. בין שתי האופציות שקלתי את שתיהן לעומק ככל שהיתי יכולה להיות אובייקטיבית. למרות הניסיון הרב שצברתי כמאמנת, למרות כל הידע שהיה ברשותי אותו ינקתי מהמנטור שלי משהו לא הסתדר לי. איך יתכן שאני אחזור ללמד מודעות והגשמה עצמית כל זמן שאני לא חייה את חיי מתוך הגשמה עצמית מתוך הגשמה של החלום שלי וגם שמבחינה כלכלית אני לבטח לא יכולה להוות דוגמה לכך. היתכן ש" הסנדלר הולך יחף? " הדבר נראה אבסורד לחלוטין. הפתגם " נאה דורש נאה מקיים" הביא אותי לבחור באופציה השנייה. בחודש יוני 2011 כחצי שנה לאחר שחזרתי ארצה התקבלה ההחלטה, לייצר תמונות תלת מימד מנייר ולמכור אותן באינטרנט. לאחר קבלת ההחלטה היתי צריכה להכניס את ההחלטה לשלב ביצוע, ראשית היתי צריכה לבנות את התשתית לכך, לוגו, בנאר, כרטיסי ביקור  אתר אינטרנט, והכי הכי חשוב תיק עבודות. הרעיון ברמה הכללית היה מעורפל ויתרה מכך שלא היה לי את המימון לכך. כאן החל המסע שהעמיד את כל הערכים שלי בניסיונות בלתי פוסקים.  מאוד רציתי לאסוף סביבי אנשים שיתמכו ברעיון שלי והיה לי חשוב לשמוע את חוות דעתם, זה היה אחד המבחנים הכי קשים שהיה עלי לעבור, כל " הנשמות הטובות" התגודדו סביבי וניסו לשכנע אותי למה הרעיון לא יעבוד. שמעתי את כל הטעונים האפשריים " למה לא" ללכת על זה. ללא הגזמה, יכולתי לספור על יד אחת את האנשים שתמכו ברעיון, אנשים שזכרו לי חסד נעורים, אלה שהכירו אותי היטב, אלה שידעו איזה שרירים פיתחתי ואימנתי בהיותי ילדת פנימייה. אט אט ניפתי את אותם הוגי הדעות והמומחים המקצועיים שהסמיכו את עצמם כשופטים ודיינים של הרעיון שלי.

חג פסח בשנת 2013 נסעתי לביקור בארצות הברית, שילוב של הנאה וקידום הרעיון שלי. חבר טוב הציע להפגיש אותי עם איש עסקים המתמחה במכירות ועיצובים ואמנותיים בבתי מלון, משרדים וחברות גדולות. נלהבת מהפגישה הבאתי דוגמה של אחת היצירות שלי, האיש הביט ביצירה עם פרצוף של דחייה ואמר " לטכניקה הזאת גדל זקן". אין מושג מהיכן שאבתי את הכוח לא להיפגע ועניתי בקור רוח " גם טינה טרנר לא נולדה אתמול". האיש הזה ככל הנראה לא קרא אוטו ביוגרפיות של מצליחנים. החבר שליווה אותי חש אי נוחות ואפילו נעלב בשמי, התנצל על אי הנעימות, ואני הבטתי אליו בחיוך ואמרתי " דני, זאת רק הדעה שלו, הוא לא חי בתוכי, הוא לא רואה מה שאני רואה, הוא לבטח לא חש את הרעיון הזה נוקש בעורקים".

זה היה קשה, רוב ההתנגדות הנמרצת הגיע דווקא מהאנשים הכי קרובים לי. ההתמודדות היתה בשני מישורים, ראשית רציתי לשכנע אותם שהרעיון הוא טוב שנית היתי צריכה את עזרתם הכלכלית על מנת להוציא לפועל את הרעיון. נתקלתי בסירוב מוחלט בכל כיוון אליו פניתי. אבל הנחישות שלי עמדה מול עיני על כן היה עלי למצוא מקור פרנסה שממנו תהיה לי אפשרות להתחיל לממן את הפרויקט, ולמצוא מקור פרנסה זו עבודה בפני עצמה. בפעמים בהם מצאתי מקום עבודה כל חסכון שיכולתי לחסוך השקעתי בקידום הרעיון שלי, לוגו- בנאר, כרטיסי ביקור, אתר אינטרנט עד אשר הבנתי שאני חייבת למצוא לעצמי מאמן עסקי. כאן החלה סגה נוספת, התרשמתי מהאנשים שידעו לפרסם את עצמם הכי טוב ברשתות החברתיות ואשר הסתבר לי בפועל שהם עצמם " יחפנים" מדקלמים תאוריות ללא קבלות, אך עד אשר תובנה זו הגיע למודע שלי השקעתי אלפי שקלים ( שלא היה לי)  בניסיון למצוא את האדם שיקדם את הרעיון שלי למסלול ולנקודה אותה אני רוצה לכבוש. שרלטנים, שקרנים, רמאים, מתחזים כל אלה נכנסו לפריים של הרעיון שלי. עד אשר הוא הופיע. הוא , זה האיש שקרא על הרעיון שלי ברשת חברתית ומיוזמתו " התנדב" לסייע". בזמנו, הרעיון שלי היה כמו אוויר לנשימה והושטתי את היד לכל מי שהיה מוכן  אפילו רק להקשיב לרעיון. " הוא" התנדב לאמן אותי " עבור עבודה קשה, מאומצת, ללא פשרות, משמעת ברזל" והבטיח להביא אותי אל פסגת השאיפות שלי שאז עדיין לא ממש היו ברורות לי. זו היתה מחמאה ענקית שאדם שלא מכיר אותי, את היכולות שלי מראה סימן שהוא מאמין בי, מאמין ברעיון שלי, חשתי שאלוהים נגע בי. הנחיתה ממרום השמחה היתה כואבת במיוחד, מסתבר " שאין ארוחות חינם". לאיש הזה היתה אג'נדה שונה משלי, והוא זה שעורר שוב את השריר " להוכיח" היתי חייבת להוכיח לו שאני אצליח. 

https://www.youtube.com/watch?v=x6dCMs0AMPI

מיד אחרי ההופעה שלי בתוכנית הטלוויזיה, כמו משום מקום התגבש הרעיון ואז החלטתי לשנות את ההגדרה. הרעיון הפך למיזם. מיזם כלל ארצי עם אמירות חברתיות שנבעו מהמקומות שכאבו לי, מהמקומות אותם אני חוויתי. התשתית למיזם שלי כבר היה מוכן לשאת כל עסק למרומים. כשהיסודות היו עמוקים וחזקים בחרתי את האתר בו נציג את אבן הפינה למיזם שלי. מהרגע בו הקבלה ההחלטה ועד ליישומה בפועל עברו תשעה חודשים בהם חשתי שכל כוחות היקום קמו לעזרתי להגשים את חלומי. יוזמה,נחישות, התמדה, כוח רצון, אמונה עצמית, וכל תעצומות הנפש שיכולתי לגייס שילבו ידיים והפכו לשחקנים ראשיים ושניים במיזם שלי.

זה הפוסט הכי חושפני שיכולתי לכתוב אי פעם, שוב בניגוד לאופי הבסיסי שלי שאינו אוהב את אור הזרקורים, חשתי צורך לכתוב, לשתף וזאת משום שהמיזם שלי וההישג שלי מכיל בתוכו כל כך הרבה פרמטרים שאנשים יכולים להזדהות ואף לאמץ אותם לחייהם ולחלומות שלהם. הוכחתי לכולם " שהסנדלר לא יחף".

13.3.2015 השקה של היצירה שלי בגודל שני מטר על מטר מוצגת בשדה התעופה של אילת בדיוק כמו החלום של יעקב שהתגשם לאחר 21 שנה, כן גם החלום שלי התגשם. וכל מילה נוספת מיותרת. 

שנפגש בפסגות.