אף לא רגע דל- פרק ב

הוא הניח את הספר על ברכיו, כשעליו חרוטים המילים " אף לא רגע דל- אף לא רגע דל".

הקדשה:

ספר זה מוקדש באהבה בלתי נדלית לילדי, ליחי, עידן וליהי. אלה שלימדו אותי מהי אהבה ללא תנאים, אלה שלימדו אותי מהי אחריות, אלה שלימדו אותי לשאת חרדות כשק צמוד וכבד על הכתפיים מיום הולדתם, אלה שבזכותם פיתחתי נחישות והתמדה, אלה שעבורם כל מלחמה קיבלה גושפנקה חוקית.

ספר זה מוקדש לנכדי היקרים מכל, אלה שבזכותם נכנסתי לקבוצת האליטה של הסבתות הגאות, מהם למדתי שעבור חלומות יש להלחם, להיאבק, להעז,  הם אלה שהיוו את הרוח מתחת לכנפי ואשר בזכותם ידעתי בידיעה עמוקה שיש בתובנות חיי משהו שיתרום לשיפור חייהם של אחרים. למדתי שקולי חייב להישמע בדרך זו או אחרת. למדתי לבחור בטוב ובאופטימיות למרות ואף על פי כל המכשולים והאבנים המתגלגלות במעלה ההר של חיי.

ספר זה מוקדש לכל החולמים בעניים פקוחות להגשים את עצמם, את היעוד שלהם, את מה שהם מאמינים שעליהם לעשות במלוא מובן המילה, אלה שנתקלים מידי יום בהתנגדויות, לעג, סירובים, אכזבות, נטישות, המראות ונסיקות, ומקווה שהוא יהווה עבורם מקור השראה, שאפשר. אפשר להעז לחלום ולהגשים. זה לא מותרות זו חובתנו כלפי הבורא.

ספר זה מוקדש, באהבה לכל אלה שניסו להסיט אותי מדרכי, לכל אותם שודדי החלומות, כל ערפדי האנרגיה למיניהם, שבזכותם למדתי להיות אישה טובה יותר, נחושה יותר, עצמאית יותר ומעשית יותר.

הזיכרונות משנות ילדותי המוקדמות די מעורפלות ,  פרט להבזקים מטושטשים של תמונות מרצדות מול עיני בניסיון לאחד אותם לתמונה שלמה, אך לשוו. באותם פיסות זיכרון אני מזהה את עצמי , ילדה קטנה כבת ארבע או חמש לבושה במיטב המלבושים שתאמו את התקופה מטיילת עם הורי ברחובות איסטנבול עיר הולדתי.  בעיקר אני זוכרת את המוזאונים המפוארים  של עיר הולדתי הטומנים בחובם היסטוריה מפוארת. נופי ילדותי הם המתנות שאלוהים העניק בעזרת הטבע השופע לימים והאגמים כמו שרק הטבע יכול לייצר.

הנסיבות שיצרו את חיי בשנות ילדותי המוקדמות הכתירו אותי כילדה מאושרת שנולדה עם כפית זהב מעוטר יהלומים. כבת יחידה להורים שנולדה לאחר 15 שנות נישואים, היה לי כל מה שיכולתי לבקש עוד לפני שידעתי מה לבקש.

" חייבלי אדסי" זהו אי נופש קטן ומקסים הממוקם לאורך ימה של איסטנבול מארח מידי שנה בחודשי הקיץ את הקהילה היהודית של טורקיה. זהו אי קטן ביחס לאיים אחרים אך הוא משרה תחושה שאלוהים בכבודו ובעצמו מתגורר בו לעתים קרובות. המסורת של משפחות האליטה של  יהודי טורקיה היא לגלות אל האי בחודשי הקיץ עד בואו של החורף, כארבעה חודשים בשנה,כשהנשים נוהגות לבלות עם ילדיהן בחוף הים והמסעדות ומעבירות את היום ב " דדי קודו" כלומר, ריכולים, ואילו הגברים שבחבורה נוסעים מידי בוקר לעבודה בעזרת מעבורות וחוזרים אל האי בשעות הערב. " חייבלי אדסי" מוכר גם בשמו הנוסף " אי הנסיכה" אינני יודעת מדוע הוא זכה לכבוד הזה, אבל אני נולדתי שם, באי הנסיכה.  

לאחר 15 שנות נישואים וצפייה ארוכת שנים לבואי, נולדתי בחודש יולי, שיא הקיץ , בתקופת השהות באי הנסיכה ועל כן זכיתי בתואר " הנסיכה". התואר הזה תאם את חיי ואת הווייתי עד הגיעי לגיל תשע בערך,  אלה שאז חלה תפנית בלתי הפיכה בחיי הצעירים.

בהיותנו באיסטנבול, באחד הימים התעוררתי כמידי יום לבית הספר, הבוקר הזה היה שונה מכל הבקרים שידעתי קודם לכן, התעוררתי עם תחושה כבדה שלא יכולתי להגדירה בגילי הצעיר, משהו קשה ומטלטל עמד באוויר. אימי כהרגלה,  עזרה לי ללבוש את התלבושת האחידה השחורה עם צוורון לבן מעומלן ומעמידה פנים שהכל כשורה, אבל לא ממש הצליחה להסתיר את רגשותיה. שמתי לב למשהו חריג ביותר,  אימי הלבישה אותי בגדים חגיגיים מתחת לתלבושת האחידה של בית הספר, דבר שהייה תמוהה בעיני. ניסתי לשאול מה באמת קורה, וכל ניסיון שלי לחשוף ולדלות ממנה אינפורמציה נענו ב" אל תשאלי יותר מידי, עוד מעט אספר לך". כל המסתורין הגיע לשיא היה כשאימי הורתה לי לגשת לחדר שלי ולקחת משם בובה אחת בלבד, את הבובה האהובה עלי ביותר. כשכל התהליכים המוזרים האלה התרחשו ברקע הינו צריכים לשמור על שקט ודממה. כילדה ממושמעת עשיתי כדברי אימי, התלבשתי בשקט, לא שאלתי יותר שאלות, אספתי את הבובה שלי, ולפני שעמדתי לצאת מהבית, אימי שלחה אותי לחדר השינה לנשק את אבי בעודו ישן, אך הוזהרתי שלא להעיר אותו. המתח והחרדה של אימי עלו מפלס, ואני צועדת על בהונות רגלי ניגשתי למיטה של אבי, נישקתי אותו בזריזות ויצאתי מהחדר. אז לא ידעתי עדיין שזה היום הראשון של שארית חיי בלעדיו.

הזיכרון הבא שלי מתמקד בטיסה הראשונה של חיי. יושבת במטוס לצידה של אימי כשהבובה שלי מונחת על ברכי ועל פניה של אימי אני מזהה מבט שלא ראיתי מעולם.התחושה שמשהו מעבר להבנתי קורה בחיי היתה כל כך חזקה שגרמה לי לשתוק במהלך הטיסה. 

על פי החינוך שקיבלתי, לא היה מכובד להציק לאימי בשאלות, ולכן לא שאלתי לאן אנחנו נוסעים, ומה פשר כל המסתורין שאפיין את היום המוזר הזה. לפי אומדן של ילדה בת תשע, לאחר כשעתיים המטוס נחת ומחיאות כפיים בלתי מוסברות הציפו את המטוס. ירדתי עם הבובה ביד אחד ובידי השנייה אחזתי את היד של אימי כמו מתחננת לפניה "אל תעזבי אותי". אימי, האישה הקל אסית הזאת הלבושה כאחת שיצאה עכשיו משער של מגזין אופנה מקושטת בתכשיטי יהלומים כאילו שדדה עכשיו חנות תכשיטים, ירדה על ברכיה ונישקה את האדמה. היא החלה ספק להגיד ספק למלמל מילים שלא בשפת האם שלי " פלסטינה, פלסטינה". לאחר המחזה המוזר לו היתי עדה, מרחוק זיהיתי את הדוד שלי, אח של אימי. הוא ומשפחתו עלו לארץ ישראל כמה חודשים לפני כן, והמפגש ביניהם היה טבול בדמעות של שמחה, אני נותרתי אדישה בנוגע למפגש המחודש מאחר ותחושות של החוסר ודאות היו חזקות יותר.

לאחר נסיעה שערכה כחצי שעה בערך הגענו לבית ישן בשולי כביש ראשי בו התקבלנו בחיבוקים ונשיקות על ידי אנשים שהיו זרים לי לחלוטין. לימים הסתבר שנחתנו בבית של משפחה רחוקה שמעולם  לא שמעתי על קיומה. בדירה קטנה בת שלושה חדרים התגוררו הורים ושלושה ילדים שהיו גדולים ממני. אני ואימי קיבלנו חדר שינה,ואילו הסלון הפך בלילות לחדר השינה של שלושת הילדים. בבית הזה כבר לא היה חדר משלי, בבית הזה  חילקתי את המיטה עם אימי.  

הימים הראשונים היו נחמדים מאוד, זכיתי ליחס של הילדה החמודה שמזכירה את השחקנית הטורקיה אישהציק שהיתה שחקנית אהודה במיוחד, ללא ספק היתי אטרקציה בעיני הילדים של דודתי וילדי השכונה. אלה שלא ממש הבנתי את השפה שהם דיברו ביניהם, למרות שאת השפה בה דיברה אימי עם הדודה שלי יכולתי להבין מעט כי הסבתא שלי נהגה לדבר איתי לפני שהיא נסעה לפלסטינה, לדינו,  אבל לא ידעתי לדבר אף שפה באופן שוטף פרט לטורקית. הימים חלפו וסוג של שגרה הזדחלה  למסלול חיי הצעיר. באחד הימים , כשלושה שבועות לאחר בואנו, כמדומני, אימי הודיעה לי שאני צריכה ללכת לבית ספר. באותו היום אימי ארזה מזוודה בה כל הבגדים המעטים שהצליחה להבריח מטורקיה, נפרדנו מבני המשפחה החדשה ועלינו לאוטובוס, חוויה חדשה עבורי ולא כל כך מלבלבת. לאחר נסיעה שארכה כמה שעות באוטובוס מקרטע הגענו ליעדנו. המקום בו ירדנו מהאוטובוס נראה כאמצע שום מקום, תחנת אוטובוס שוממת מאדם, כשמשני צידי הכביש זקופים עצי איקליפטוסים  כמו שומרי ראש המשגיחים על הכביש הדומם. החלה הצעדה לכיוון בלתי נודע, צעדה שנמשכה הרבה מעבר ליכולתה של ילדה בת תשע כשעצי האיקליפטוסים יוצרים את התפאורה לביתי החדש, עד ששלט חלוד התלוי בין שתי מוטות עומדים ליפול מקבל את פנינו ומודיע על מקום הימצאנו," נווה הדסה". מצידו הימני של הכביש נגלה כר דשא ירוק וטרי כמו מברך " ברוך בואכם לבית החדש" ומיד מאחוריו שני בנייני אסבסט ארוכים שלימים יהיו כיתות הלימוד בהם אלמד. מצידו השמאלי של הכביש ירידה תלולה של חול הובילה לשני בניני רכבת בני קומה אחת שבאחד מהן היה משרדו של מנהל בית הספר. נושאת את התיק בו היו ארוזים 9 שנים של חיים צעירים וצועדת אל עתיד לא ידוע, כשחרדה בלתי מוסברת  מתפשטת בכל חלקי גופי ומשתקת את לשוני. המשכנו לצעוד במעלה הכביש עד למבנה האחרון בו שכן משרדו של מנהל הפנימייה. בחזית המשרד פינת חי שבזמנו נראה גדול ומרשים בו הסתובבו חופשי תרנגולות וכשגולת הכותרת של גן החיות המזערי הזה היו טווסים בעלי נוצות צבעוניות מרהיבות במיוחד. אני ואימי התיישבנו על ספסל העץ היחיד מחוץ למשרדו של מנהל הפנימיה והמתנו לתורנו. את הדממה שהשתררה ביני לבין אימי אפשר היה לחתוך בסכין, ואם אפשר היה למדוד את הפחד שהיה בי הוא לבטח היה שוקל שני טון. היתי חסרת אונים לחלוטין, ושנאתי את התחושה. מתוך הסיטואציה חסרת התקווה בה מצאתי את עצמי, הופיע משום מקום איש גבוה, בהליכה בטוחה ובחיוך ענק הושיט את ידו לאימי והציג את עצמו. " ברוכות הבאות, אני אריה אורגד". אימי שהשפה העברית לא היתה שגורה בפיה מלמלה משהו בצרפתית ולהפתעתי האיש המרשים הזה ענה לה בצרפתית. לא הבנתי את השיח שהתנהל ביניהם אך יכולתי לחוש שאלה מילות נחמה על מנת לנסות להוריד את מפלס הדאגה שהשתקפו מפניה של אימי. לאחר מכן הוא פנה אלי, ליטף את ראשי ושאל " את יודעת עברית?" הנהנתי את ראשי מצד לצד כתשובה שלילית.  לאחר המתנה של מספר דקות נקראנו להיכנס למשרדו של מנהל הפנימייה, נחום מנדלזון. במשרד קטן בו ממוקם שולחן משרדי מיושן ועליו ערימות של ניירת ומאחוריו איש גדול ממדים עם חיוך אבהי בירך את בואנו. שוב בשל חוסר ידיעת השפה העברית הוא דיבר עם אימי בצרפתית, למרות שידעתי שאני הוא נושא השיחה היתי עוד יותר חסרת אונים מאחר ולא היה לי שמץ של מושג, מה מתכננים עבורי האנשים האלה. ישבתי עם מעט המטלטלים כאחת שממתינה לגזר דינה, מבלי לדעת מה פשעי. נקישה חלושה על הדלת הפסיקה את השיח ביניהם כשבדלת עמדה אישה בשנות ה 50 לחייה, חיוך אימהי מרוח על פניה והציגה את עצמה כ"אם הבית". להפתעתי אם הבית פנתה אלי בשפה הספרדית כך שלפחות תקשורת מילולית לא היתה בעיה. לפגוש ביום אחד כל כך הרבה זרים היה יותר מידי בשבילי, אבל אף אחד לא שאל את דעתי, הרכנתי ראש וצעדתי עם אימי בעקבות אם הבית שהובילה אותנו לאחד הצריפים שהיו מממוקמים מאחורי בניני האסבסט. אם הבית, דיברה בשטף, ומתנועות ידיה יכולתי להבין שהיא מסבירה לנו את מהותו של כל מבנה ומבנה ואז הגענו אל הצריף בו מסודרים בזה אחר זה דלתות שכל אחת מהן הובילה לחדרים בהן השתכנו ילדי הפנימייה. חדר מספר 11 נועד להיות החדר שלי, שום דבר לא היה דומה לחדר שעזבתי בבית הורי אי שם באיסטנבול. חדר קטן ובו ארבע מיטות ברזל ועליהם מזרון דק מכוסה בסדין לבן עם חותמת שלאורכו מוטבע חותמת  " נווה הדסה" שלא תהיינה אי הבנות שזה רכוש פרטי של הפנימיה. ליד כל מיטה , שידת מתכת  בת שתי מגירות ודלת קטנה עם מנעול שבו אחסנתי את מטלטלי המועטים.  לאחר קבלת החדר שבו אני אמורה לראות את ביתי החדש, אם הבית הובילה אותנו לחדר האוכל, שבעיני ילדה בגילי נראה כאולם גדול בו פזורים שולחנות וכיסאות שבאותה השעה היה ריק מאדם. באולם חדר האוכל, על הקירות מוצגות תמונות של מסיימי מחזורים קודמים של הפנימייה, משהו שאמור אולי להרשים אותי, אך אני עדיין לא הבנתי מה לי ולכל ההצגה המוצגת לפני, לא הבנתי שכל זה רק על מנת לגרום לי נחיתה רכה ככל האפשר אל החיים שציפו מאותו יום והילך.

אט אט השקט שהיה סביבי החל להתמלא בקולות של ילדים, קולות שהלכו וגברו, ילדים נראו בכל חלקי הפנימייה, על מגרש המשחקים, על הדשא, ילדים קטנים עם ילקוטים על גבם, חלק גרר את הילקוטים על הרצפה, ואני עמדתי שם ובוהה, כאילו כל המחשבות נטשו אותי, מנסה לתת לעצמי הסבר על מה שעיני רואות, אך לשוו. לימים, למדתי להגדיר את המצב הזה אליו נקלעתי, בלאק אואט, בלאק אואט מוחלט. לא יכולתי להוציא הגה, לא היתי מסוגלת לחשוב, לא היתי מסוגלת להרגיש. לקראת השעה חמש אחר הצהריים, אימי בישרה לי שעליה ללכת, הבנתי שאי אפשר היה לשנות את רוע הגזרה וכי עלי להיפרד מאימי ולצעוד בלית ברירה אל חיי החדשים. בניסיונות אחרונים ניטלתי על צווארה בוכייה ובתחנונים שלא תשאיר אותי שם לבד, והיא בעדינות אך בנחישות הורידה את ידי מצווארה ומלמלה מילות ניחומים שהיו ריקות מתוכן עבורי. אם הבית, האישה החדשה שרק לפני שעה נכנסה לחיי תפסה פיקוד והחלה להרחיק אותי מאימי כשאני רכונה על ברכי בוכייה עד מוות מסרבת להיפרד מאימי. וכך דמותה של אימי הלכה והתרחקה עד העיקול בכביש שהיווה את קו האופק בו נעלמה אימי בין עצי האיקליפטוס שהיוו תפאורה שקרית לדרמה שהתחוללה בנפשי. 

אם הבית, ליוותה אותי אל החדר שהוכן עבורי מבעוד מועד, בשל היותי הילדה החדשה ניתנה לי פריבילגיה לבחור את מיקום המיטה. אני זוכרת את המחשבה שעברה בראשי, לבחור את המיטה הצמודה לחלון וכך יהיה לי קל יותר לברוח במידה ואחליט לברוח. פרצי הבכי עלו וירדו כמו אזעקה בלתי מרוסנת עד אשר חשתי קושי לנשום, זה היה ללא ספק ההצגה הטובה ביותר בעיר עבור הילדים שהיו עדים ליומי הראשון בפנימייה. בכוחותיי האחרונים סידרתי את המטלטלים המעטים בתוך הארונית שהיתה צמודה למיטה שבחרתי, תוך התייפחות בכי חונק, ונעלתי את הארונית, אחרי הכל, המטלטלים שהיו מאוחסנים בו היו הדבר היחיד שחיבר אותי לעבר. אם הבית, עם סבלנות והרבה הבנה ניסתה להסביר לי את סדר היום המקובל בפנימייה, מידי פעם הצביעה על השעון שעל ידה והמשיכה לדבר, ומכך הבנתי שיש משהו הקשור לשעות, פרט לכך  לא הבנתי דבר מדבריה, רק הנהנתי בראשי כמבינה. אם הבית עזבה אותי בחדר ישובה על מיטת הסוכנות כשמסביבי מספר ילדות צבעוניות מביטות עלי ובוחנות כל תנועה שעשיתי. הן ביניהם דיברו בשפה שלא הבנתי ומידי פעם צחקו בינן לבין עצמן. כך ישובה על מיטתי החדשה בחדרי החדש ראש מורכן ,דמעות שבאות בגלים וחסרת אונים לחלוטין המתנתי לבאות.  אין לי אומדן של זמן לגבי אותו היום, אך לפתע ניגשה אלי אחת הילדות וניסתה להסביר לי בתנועות ידיים שממנה הבנתי שזה שעת האוכל, ארוחת ערב. תנועה רבה של ילדים צעדו לכיוון מסויים ואני צעדתי אחריהם. חדר האוכל, כבר היתי בו הבוקר כאשר עשינו סיור היכרות עם המדריך ואם הבית, רעש של ילדים מחריש אוזניים שתפסו את מקומם ליד השולחנות, החלו לטופף עם הסכו"ם על השולחנות ונראה שעבור כל הנוכחים זה היה הנורמה, אף אחד לא התרגש מכך, מסתבר שרק אני היתי בהלם מוחלט. האוכל שהוגש במגשים מפלסטיק היה זר לי לחלוטין ומטבע הדברים לא יכולתי לגעת בדבר, רק הבטתי על המגש ועל הילדים הצוהלים שסביבי. אינני זוכרת את השעות שחלפו בין ארוחת הערב לשעת השינה, התפילה שלי היתה שהזמן יעבור מהר ככל האפשר, מחר יום חדש ולבטח אימי תבוא להוציא אותי ממחנה ההסגר הזה, לא יתכן שהיא תשאיר אותי במקום איום ונורא שכזה, זה פשוט לא יתכן. נכנסתי אל המיטה וגליתי שהמזרן עליו אני אמורה לישון הינו בעובי של קרטון,  התכסתי בשמיכה בתנוחה שכל יתר הבנות לא יראו כיצד אני מתייפחת בבכי. הצחוקים, הדיבורים, הרעש שהיה בסביבה כל אלה לא הפריעו לי לשקוע בשינה מהעייפות שהצטברה ביום הכי קריטי, ביום הכי מכוון של חיי.

התעוררתי למשמע קולה של אם הבית שחזרה על המשפטים " לקום, לקום, בוקר טוב, לקום, בוקר טוב". שיירה של בנות בפ'יזמות רצו לעבר חדר הרחצה והשירותים, עוברות לידי מקפצות ומדלגות מעלי כאילו ולא היתי קיימת. זמן מה עמדתי במקומי מנסה לפענח את מה שראות עיני והחלטתי לעשות כמו כל היתר. שוב חדר האוכל, אלה שעכשיו הוא היה מואר באור יום ונראה קודר יותר מיום אתמול. הכניסה לחדר האוכל היה מותנה שנסתדר בשורות שורות ועל פי הוראות של המדריך הורשנו להיכנס לחדר האוכל, שוב אותו רעש מחריד אוזניים, שוב אותה המולה וגרוע יותר שוב אותו מגש מפלסטיק ועליו מונחת צלחת מלאה בעצם לא מזוהה, דייסה. לאורך ארוחת הבוקר אם הבית עברה משולחן לשולחן, חייכה לחלק מהחניכים, החליפה איתם משפטים קצרים אך הקפידה לשמור איתי על קשר עין. היתי קפואה, כמו בובות מריונטה שנעה על פי הוראות צעדתי אחרי אם הבית שהובילה אותי לכיתת הלימוד, בדלת הכניסה לכיתה קיבלה את פנינו המורה, אישה קטנה עם חיוך רחב שבירכה את בואי בתחילה בשפה העברית ולאחר מכן, בספרדית.  בצלצול שבישר על תחילת יום הלימודים כל התלמידים רצו לכיתות לאורך הפרוזדור ואני המתנתי להדרכה של המורה החדשה שלי. עמדתי לצידה של המורה כשידה מונחת על כתפי, מול כיתה שלמה של תלמידים, שלי הם נראו ככיתת יורים. לאחר מאמצים רבים השתרר השקט המבוקש ואז הוצגתי בפני הכיתה.     " בוקר טוב לכולם, זאת לונה, מעכשיו נקרא לה בשם העברי החדש, לבנה. חניכה חדשה בפנימייה, והיא שייכת לקבוצת נחשונים והיום היא מצטרפת לכיתה, ברכו אותה" אמרה המורה ופנתה אלי, ברוכה הבאה מקווה שיהיה לך טוב איתנו" והצביעה על הכיסא שהיה פנוי בשורה הצמודה לעדן החלון שהשקיף אל הדשא והכביש שהוביל אל הפנימייה ומהפנימייה.

על ספסל הלימודים, הנחתי את ראשי בין ידי והמחשבות עבדו שעות נוספות "לא, זה לא קורה לי, ההורים שלי לא ינטשו אותי, בטח אימא שלי תבוא עוד מעט לקחת אותי, לא יתכן שאבא שלי יוותר עלי, אני כל עולמו, אני ככל הנראה חולמת, זה לא קורה באמת. אם מחר הם לא יבואו אני אברח מכאן, אני לא נשארת כאן, אני אברח, אבל לאן?", צלצול להפסקה הזניק את כל החניכים אל החצר ואני נשארתי במקומי, לא היו לי חברים, לא ידעתי את השפה, היתי נטע זר לחלוטין, כך עבר יומי הראשון בלימודים, השני והשלישי, כשבכל יום אני רוקמת את שביל הבריחה מהמקום האיום הזה, לברוח, אבל לאן? לא היה לי בית, לא יודעת היכן הורי, לברוח , איך? אני רוצה הביתה, להיות מחובקת בחיקו של אבי, את היד המלטפת והמנחמת  של אימי, להריח את הריח הבית , רוצה את החדר שלי, ואני מתאפסת,  מנערת את המחשבות ומוצאת את עצמי באותה התנוחה על שולחן הלימודים ליד עדן החלון בכיתת הלימודים, בוהה לכיוון הכביש,  לעבר שדרת האיקליפטוסים, הכביש המוביל אל הפנימייה, שהנה, הנה מישהו בא לקחת אותי, מישהו מנער אותי מחלום הבלהות, אף אחד לא בא.     יום רדף יום והשגרה בפנימייה החלה להיות אורחת קבע בחיי שבאה להישאר. אט אט ובלית ברירה התחלתי להתרגל להשכמות הבוקר לקולה של אם הבית, העמידה בזמנים מוקצבים לצחצוח שיניים, הצעדה לחדר האוכל, לדייסה מבחילה המוגשת לארוחת בוקר ולאחר מכן התייצבות בכיתת הלימוד המשקיפה אל שדרת עצי האיקליפטוס שיוצרים נוף פסטורלי בניגוד מוחלט להוריקן הרגשי שלי. לאחר שעות הלימודים, שוב ביקור בחדר האוכל והרוטינה החוזרת על עצמה, אחר הצהריים כל אחד לפי תפקידו פונה לעבודה שהוקצה לו, חלק מהילדים עבדו בפרדס בקטיפה, חלקם האחר עזרו בקיבוץ ליד הפנימייה ואילו אני, הופקדתי על חדר הכביסה, למיון וגיהוץ כביסה של חניכי הפנימייה. אם הבית, השגיחה שהגיהוץ יעשה ברמה כאילו אנו מגהצים מדים של אנשי מעלה ומפקדי צבא, כל חולצה שלא עמדה בציפיות של אם הבית היתה חוזרת אל הערימה לגיהוץ מחודש. בתפקידי כמגהצת למדתי על בשרי בפעם הראשונה מה אני מתעבת יותר מכל, גיהוץ, משהו שמלווה אותי עד עצם היום הזה.  לאחר שלוש שעות של מילוי  תפקידי החשוב בניהול הפנימייה, כל אחד מאתנו התפנה לעיסוקים שלו, אם היו בנמצא כאלה כמובן.

סדר יום החוזר על עצמו כמו גלגל עכברים עם הפוגה של שעתיים שלוש אחרי הלימודים ועד לפעילויות של הקבוצה. היתי בודדה, הרצון הטוב של אם הבית וכמה ילדות להכניס אותי לחבורה עלו בתוהו, הרגשתי לא שייכת, שום דבר בעולמי החדש לא דמה לעולם שנאלצתי לנטוש מאחור וגם הקושי לתקשר ללא ידיעת השפה העברית היה קשה יותר מכל, תסכול מתמשך, שלימים הפך לברכה. באחד הימים, שקועה במחשבות, מלאת שאלות כמו רימון שהיו מופנות להורי התחלתי לצעוד לעבר הכביש בו תליתי את תקוותי ותפילותיי לראות את הורי צועדים בזרועות פתוחות לחבק ולגאול אותי מחיי הפנימייה. צעדתי כמו רובוט, חשתי חסרת אונים, נטושה, עזובה כשדמעות שוטפות את פני כגשם זלעפות, צעדתי על הכביש עד העיקול בקו האופק בו נעלמה אימי ואז סטיתי לעבר הפרדס והתיישבתי תחת עץ תפוזים שנראה ידידותי ומזמן. אינני יודעת כמה זמן ישבתי תחת עץ התפוזים אך אני יודעת בוודאות שבאותו היום נכרת בינינו ברית חברות נאמנה. אף אחד לא ידע על המחבוא שלי בפרדס מתחת לעץ התפוזים, המקום הפך לחלקת אלוהים כפי שהוא הצטייר בעיני רוחה של ילדה עזובה, נטושה, מפוחדת וחסרת אונים. בכל הזדמנות התחמקתי מעיניהם של ילדי הפנימייה על מנת לשהות בחברתו של החבר הנאמן שלי, עץ התפוזים שידע להקשיב, לנחם ושספג את הדמעות שלי.

שבועיים לאחר שהגעתי לפנימייה שעבורי היוו תקופת חיים שלמה כמעט, באמצע השיעור, מחלון הכיתה ראיתי אותה צועדת בכביש כאילו חזרה מהאופק . גבוהה מרשימה ויפה במיוחד,אימא שלי. המגע הרך והמלטף, הריח אותו ינקתי מילדותי אותו הריח ניחם אותי על היעדרות של שבועיים. אימי הביאה ממתקים שיכלו לספק גדוד צבאי, מטעמים מעשה ידיה, בגדים חדשים, בקיצור כל דבר שכסף יכול לרכוש, ואז לראשונה החיוך עלה על פני שלאחרונה שיקפו עצב עמוק. עם השמחה הרוקעת לשחקים באה גם הידיעה המרה, " עכשיו בינתיים את נשארת כאן בפנימיה, עד שאני אמצא עבודה ובית ואז אני מבטיחה לך שתחזרי הביתה" היא אמרה. אימא, אבל איפה אבא? אמרת שהוא יבוא אחרינו מטורקיה, עבר הרבה זמן, למה הוא לא בא?" דרשתי לקבל תשובה, והיא הנהנה בראשה בתנועת צער " זה יקח עוד קצת זמן, סבלנות ילדתי, סבלנות, הוא יבוא". ושוב נעלמה בעיקול הכביש אל קו האופק.  ביקורה ודבריה שלי אימי ריסקו את התקוות שלי לכדי אבק, דבר שהביא אותי בפעם הראשונה בחיי הצעירים לעשות חישוב מסלול מחודש. 

פינת המחבוא המנחם הפך למגונן יותר ויותר, נהגתי לשבת תחת עץ התפוזים, לשאול שאלות, השערות, לכתוב מכתבים, וגם לתכנן את הבאות, תכנון והתחייבויות ארוכות טווח. התובנה הכי ברורה שהבנתי היתה שאני לבד וכי עלי לדאוג לעצמי, כיצד עושים זאת בגיל כל כך צעיר וללא הדרכה? לא ידעתי זאת בוודאות, אך בחושי הראשונים הבנתי שבראש ובראשונה עלי ללמוד את השפה העברית, כלי ראשוני והכרחי לתקשורת. קבעתי לעצמי זמן מוגדר, תוך חצי שנה אני לומדת עברית על בוריה, עברית שלא תאפשר לאחרים לזהות שאינני ילידת הארץ, רציתי להיות צברית, על כל המשתמע מכך. אכן, עברית קשה שפה, למדתי זאת על בשרי. מטרה שעמדתי בה במלואה, ותוך חצי שנה דיברתי עברית שוטפת, המחסום של חוסר  התקשורת ביני לבין חברי הפנימייה נמוג והתפוגג כלא היה.  בעקבות השליטה שרכשתי על השפה העברית נתגליתי גם כשחקנית בקבוצת הדרמה של הפנימיה, שלימים עטרה כתרים לראשי, תחביב נוסף אליו נחשפתי במקום המחבוא שלי, הוא הקריאה. בכל פעם שנסתי אל מקום המחבוא , הצטיידתי בספר שהשאלתי מהספרייה כך שכל ספר לקח אותי לעולמות אחרים הרחק הרחק מעולמי שלי. לעתים גם כתבתי, מכתבים ואף ניהלתי סוג של יומן אישי שהיה מלא בשגיאות כתיב, אך העשיר במידה ניכרת את השפה העברית שאהבתי כל כך.  

האימא שלי עמדה באחת ההבטחות שלה וכמו שעון בכל יום ראשון צעדה על הכביש מקו האופק אל הפנימיה, תמיד עם סלים מלאים בכל טוב, אבל ללא בשורות מעודדות. בכל פעם ששאלתי על אבי, נתקלתי בתשובה מתחמקת, לאחר מספר  ניסיונות הפסקתי לשאול אותה על אבי וכן הפסקתי לשאול מתי אני חוזרת הביתה. ידעתי שהיא מצאה עבודה כמטפלת אצל משפחה עשירה וכי היא עדיין מתגוררת בביתה של קרובת המשפחה. מעולם לא הצלחתי לדמיין את אימי שהיא אחרונת האריסטוקרטיות מטפלת בילדים של אנשים זרים, תמונה שלא הסתדרה בעיני רוחי בשום אופן . אימי שדיברה 6 שפות על בורין לא מצאה עבודה יותר מכובדת מאחר ולא היה לה ניסיון מקצועי באף תחום, שהרי היא מעולם לא נאלצה לעבוד. לימים הסתבר כי היה עליה לשכור דירה מאחר וקרובי המשפחה לא יכלו כבר להחזיק אותה והיא נאלצה לשכור חדר בדירה עם משפחה שלמה. אכן, אורחים ודגים מתחילים להסריח אחרי שבוע ימים. התכשיטים שהביאה לארץ נמכרו בזה אחר זה על מנת לממן את עצמה ואת שהותי בפנימיה.  אט אט ההילה בה עטפתי את אימי החלה להצטמצם, הכבוד שרכשתי לה איבד מעצמתו, והכעס על הנטישה לא הותיר הרבה מקום להערכה והאהבה שחשתי כלפיה.

באחד הביקורים שלי תחת עץ התפוזים, חשבתי על עצמי, איך אני אנהג בילדי כשאהיה גדולה? רק המחשבה על נטישה צמררה אותי, ואז נשבעתי לעצמי כשעץ התפוזים שלי היה עד " לעולם, לעולם לא אנטוש את ילדי, לעולם לא אפרד מהם, לעולם לא אשלח אותם לפנימיות, לעולם לא". שנים רבות לאחר מכן היקום בחן את שבועתי, היקום בחן את התחייבותי, ואז למדתי על בשרי " במקום שאתה שופט, שם אתה נשפט".

באותם הימים על פי הבנה של ילדה היתי שקועה בכאב שלי,בשל התחושות הכאובות שלי  לרגע לא עצרתי לחשוב מה עובר על אימי, על המעברים הקשים שהיא חווה, על התהפוכות שהחיים כפו עליה, על הכאב שהיא נאלצה לשים אותי בפנימיה וחוסר היכולת שלה להעניק לי בית, לבת היחידה שלה שהיתי כל עולמה. בכל ביקור של יום ראשון, המפגשים עם אימי היו מהולים בשמחה וכעס, ללא מילים כאילו התרסתי בפניה " אני לא אהיה כמוך".הילדה הטובה והמנומסת הפכה אל מול עיניה לילדה מרדנית וממורמרת. והיא, לא ויתרה, מידי יום ראשון בדיוק באותה השעה התייצבה בפנימיה במלוא אהבת אם שיכלה לגייס מול המרדנות שלי כלפיה.

מקום המפלט שלי תמיד היה מוכן לקבל אותי בזרועות פתוחות אוהבות וקשובות, כחצי שנה לאחר בואי לפנימיה עברתי ודילגתי מעל משוכת השפה, הצלחתי להשתלב עם יתר הבנות, אך השוני בינינו ניכר בכמה וכמה מישורים. ניסתי ככל יכולתי לאמץ את התרבות שלהן, להיות צברית, אחת מהחברה, מהר מאוד הבנתי היכן נקודות החוזקה שלי ואותן פיתחתי. בפנימייה גליתי את כישורי היצירה שלי, את אהבתי למוזיקה ואהבתי לתנועה, כל יתר המקצועות נראו לי מיותרים לחלוטין. על כן כתלמידה היתי תלמידה אפורה, לא עצלנית אך גם לא מבריקה, אחת כזו שלא היו מרגישים בחסרונה, לא מובילה ולא מלכת הכיתה, אחת שנגררת אחרי אחרים על מנת להרגיש משויכת אך עם קווים אדומים מאוד ברורים. בזמנו חשבתי שזה חוסר אומץ, בדיעבד הסתבר שזה היה הגיון בריא וחוסר נכונות להסתבך. באחד הימים כמה חברות  ניסו לשדל אותי לברוח מהפנימייה לקיבוץ סמוך על מנת לגנוב גויבות, כל כך רציתי להיות שייכת ומקובלת כך שהתגברתי על הפחד ועל הערכים מבית אבא  ויצאתי איתן להרפתקה שבסופה נלכדנו וקיבלנו את העונש המגיע לנו. מיררתי בבכי על הפגיעה שנתפסתי, אבל אני היתי היחידה שבכתה, כל היתר צחקו והתנהגו כאילו זה דבר שבשגרה עבורן. הבכי מן הסתם נתפס בעיני חברותי כחולשה, והם הפכו זאת ללעג, ובאותו היום גם זכיתי לקבל מנות גדושות של עלבונות, " בכיינית, בכיינית, בכיינית". באותו היום סגרתי ונעלתי את שק הדמעות שלי ואת המפתח זרקתי לאוקיינוס  למשך שנים רבות רבות אחרי אותו האירוע שהותיר זיכרון כואב.

תחת עץ התפוזים החביב והנאמן שלי עדיין חלמתי, היתי מתארת לעצמי את היום בו בכביש המתעקל בו האופק נגמר אראה את אבי צועד ואני רצה אל זרועותיו, דמיינתי אותו מלטף את ראשי ברוך כפי שנהג לעשות בשנות ילדותי המוקדמות, והבטחתי לא לשאול אותו שאלות. חיכתי לו, כל הזמן חיכתי לו.

יום רביעי, ישובה בכיתה עם המבט מופנה לכביש המתעקל לפתע היא הופיעה, אימי מלווה בדודה שלה המבוגרת צעדו לכיוון הפנימייה, ואז כבר ידעתי. המסמר האחרון בארון הקבורה של התקווה שלי.  אימי ביקשה שאארוז כמה בגדים ונסענו לשבעה של אבי מולידי. עכשיו כבר היתי יתומה באופן רשמי. עוד יום מכונן בחיי שאחריו כבר היתי אישיות אחרת, ילדה שונה, בוגרת יותר. אחד המרכיבים של הבגרות היא היכולת להכיל, מעולם לא סלחתי לעצמי שלא היתי ליד אבי בשעותיו האחרונות, והאצבע המאשימה על כך הופנתה כלפי אימי. פיתחתי סוג של כעס מהול בזלזול ואותה הילדה הצברית המחוספסת החצופה שרציתי להיות עבד רק על אימא שלי. ראיתי בה אישה חלשה, מתרפסת עם גינונים אירופאים שלא תאמו למקום ולמצב, אריסטוקרטית שאבד עליה הקלח, חסרת עמוד שידרה.

היום בדיעבד, אני מכה על חטא, על אותם ימים בהם סירבתי לראות את גדולתה של אימי במלוא תפארתה, האישה שהקדישה את חייה למען חיי שלי, בחרה עבורי את המסגרת שהעניקה לי את האיכויות הטובות ביותר שעמדו לרשותה בזמנו, את הכלים הטובים ביותר  עליהם נשענתי בהמשך חיי. היום, היתי מוותרת על חיי רק על מנת להיות בין זרועותיה האהובות המנחמות, נופלת על ברכי לבקש את סליחתה על כל אותן שנים, היתי מתחננת ליידע אותה שהיום אני מבינה אחרת, ליידע אותה כמה אני אסירת תודה על כל מה שהיא עשתה עבורי, למרות ששתינו זכינו לכמה שנים של ערגה ויחסי אהבה בין אם לבת, הצימאון לאהבתה לעולם אינו מתמלא. היא חסרה לי בכל מקום, על כל צעד ושעל, אני שואלת מה אימי היתה אומרת על כך, האם אני גורמת לה גאווה? האם אני מוכיחה שאני ראויה להיות הבת של אישה עדינת נפש, טובת לב ואצילית כפי שהיתה בחייה?  היום היתי נותנת הכל רק שתסלח לי , אבל אני מסופקת אם היא יודעת על כך, השנים, החודשים והימים האחרונים לפני לכתה שזורים באושר וזיכרונות של אהבה ללא תנאים, אך זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. וכאב כבד מנשוא. אני לא סלחתי לעצמי.

לאחר השבעה על מות אבי חזרתי לפנימיה ובפינת המחבוא שלי החל תהליך של התבגרות, לא שיקום של חיים, אלה בנייה מחודשת של עצמי מתוך ההריסות שקרסו בחיי. ראשית התחלתי להתיח את אפודת המגן שתגן עלי מפגיעות רגשיות, למדתי את ערכה של סבלנות ובשל כך למדתי לדחות סיפוקים. הילדה העדינה והרגישה התחלפה בתדמית של ילדה חזקה, כל סוג של הבעת רגשות קיבל וטו מוחלט ובכך ירד מסך על ערובות הדמעות שלי. להזיל דמעות פרושה להראות חלשה, שברירית, פגיעה, לא רציתי זאת יותר בחיי. מאידך מרחתי חיוך רחב על פני שהבליט במיוחד את שתי גומות החן איתם נולדתי ויצרתי לעצמי תדמית של ילדה חמודה, בעלת שמחת חיים משהו צברי כזה מחוספס ומתוק. את העבר, השורשים, התרבות, השפה המנהגים, הערכים עליהם גדלתי קברתי עמוק עמוק בתת המודע שלי רק על מנת להשתלב, להיות אחת כמו כולם,  לא מובילה או מלכת הכיתה, אבל ככה מקום טוב באמצע.

יום רדף יום, חודש רדף חודש ואני כבר שנה שנייה בפנימייה, ואז אימי הודיעה לי שהיא באה לבקר אותי ביום שבת במקום יום ראשון שהיה יום הביקורים הקבוע, היא אכן הגיעה, היא באה עם תגבור. בחנייה של הפנימיה פגשתי אותו בפעם הראשונה, אבי החורג שמיד נרקם בינינו סיפור אהבה בלתי רגיל לחלוטין, כאילו הוא היה שם מאז ומתמיד. הוא קיבל אותי כבתו הביולוגית כבר מהמפגש הראשון, וכך נוספו לי עוד חמישה אחים חורגים, שניגוד לכל תאוריה הם היו לי אחים לכל דבר. 

 בפינת המחבוא שלי הצבתי לעצמי עוד כמה מטרות ששירתו אותי בבגרותי ושלמעשה הם שעיצבו את האישה שאני כיום. שם, תחת עץ התפוזים למדתי לפתח את שרירי ההתמדה, למדתי לדחות סיפוקים,  הנחישות, העקביות, החריצות, כוח הרצון, הסבלנות אך בעיקר את הכוח להאמין בעצמי, מצרכים חיוניים כצידה למסע ארוך ארוך.    

דינמיקת  החיים הובילו אותי לבית ספר תיכון ומשם ישירות לשורות צבא הגנה לישראל. בשתי המערכות גם יחד היתי מתבגרת רגילה, ללא ייחודיות או התמחות , ללא תכונות בולטות או כישורים מיוחדים, אפילו את התחביבים שלי הסתרתי מאחר וחשבתי שהם כל כך לא חשובים ולא מועילים. לא ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, וגם לא טרחתי לברר זאת עם עצמי,  כמו עלה נידף ברוח. מירב תשומת הלב היתה נתונה להופעה החיצונית ולרושם הראשוני שאני יוצרת במפגש הראשון, זה היה הקלף המנצח שלי,  מהר מאוד הבנתי שהיופי וההופעה החיצונית פותחים דלתות, אלה שלא תמיד נקשתי על הדלת הנכונה. את הקלף המנצח שלי לא יכולתי לשלוף במסגרת הצבאית ולכן מן הסתם הציבו אותי בתפקיד אפור ומשעמם בו בילתי כשנתיים ימיים. ימים בהם לא תרמתי מאום מעצמי ולבטח שלא למדתי מהם דבר, בדיוק כמו טבלת יאוש, סימנתי עוד יום ועוד יום עד לשחרור, ובין יום אחד למשנהו לא קרה דבר.  משאת נפשי היחידה באותם הימים היה לראות את עצמי ביום הכלולות בשמלה לבנה , מלכה ליום אחד, כאילו המעמד הזה הינו תעודת ביטחון לחיים שלווים ומאושרים. מבחינה חברתית היתי בחורה מקובלת ובשל כך רבים ביקשו את חברתי, ובניגוד לתקופה בה היתי ילדה מקובלת , במקום מגורי לאחר הצבא כבר היתי מלכת השכונה. למדתי את כללי ההתנהגות. באחד מלילות שישי כפי שהיה נהוג יצאנו קבוצה של חברים למועדון ריקודים, רחבת הריקודים היה המרחב החזק שלי והמקום בו הרגשתי בטחון עצמי שעבר על גדותיו. לקראת סוף הערב, באופן מתוכנן  נתתי את " ההדרן" בריקוד רוק-אן רול אופייני לשנות השבעים, כשחבורה של מעודדים עומדים במעגל ומביעים התפעלות מיכולות הריקוד שלי ומעודדים במחיאות כפיים. לא כולם עמדו במעגל לעודד ולהריע. מישהו בחולצה אדומה בחר לשבת ליד הבר ולהשקיף על הנעשה ממרחק, עיניו מדדו ובחנו אותי מכף רגל ועד ראש, דבר שהחמיא לי אך לכאורה התעלמתי מהמבטים.  השותף הקבוע שלי לריקוד ידע להוציא ממני את המיטב ותוך כדי ריקוד סוער, טבעת שענדתי על הזרת התעופפה באוויר והתגלגלה על הרצפה לכיוון הבר ונעצרה בדיוק ליד רגל הכיסא עליו ישב האיש בחולצה האדומה. האיש שהרים את הטבעת שהתגלגלה אליו, כארבע שנים לאחר מכן באולם מפואר עם רבע עוף ובורקס ענד לי את טבעת הנשואים. שנים רבות לאחר אותו אירוע חשבתי על הסימבוליות של הטבעת, אכן מסתבר שליקום יש שפה משלו, הוא מדבר אלינו בסמלים ואותות. הבחירה באיש שהפך לאב ילדי לא היתה מקרית, הוא סימל עבורי את המשענת האבהית שכל כך חסרה לי  ושכל כך היתי זקוקה לה, הוא סימל עבורי את הביטחון, המשפחה והיציבות שהיתי כמהה לה באופן נואש. הוא בא מבית "טוב" שני הורים תומכים בעלי מעמד כלכלי איתן שהבטיח לנו בסיס חזק עליו בנינו את המערכת המשפחתית, בניגוד מוחלט למקום שממנו אני באתי, ילדת פנימיות, יתומה מאב, ללא תארים או כישורים מיוחדים,עם תדמית עצמית הנושקת לעפר, כך שנקודת הזינוק שלו לחיים היה הרבה הרבה לפני המשוכה שלי. חשתי בת מזל על כך שנבחרתי להיות אשתו ואם ילדיו. הוא היה האובייקט הכמעט מושלם לתכנית שרקמתי לעצמי בחיים. על מנת להשלים את החלקים החסרים, הרדמתי את עצמי, שכנעתי את עצמי שדברים יסתדרו מעצמם, שהפערים בינינו ילכו ויטשטשו וכי פיסת הפזל המשלימה תונח במקומה עם היוולדו של הבן הבכור שלי.  הצורך להפוך לאם היה בעורקי, היתי זקוקה למשהו שהוא שלי ורק שלי, כמות האהבה והרגשות הרכים שהסתרתי מתחת לשריון הנוקשה ביקשו להתפרץ ולעטוף את פרי בטני באהבה אין סופית, היתי אובססיבית להפוך לאם. במערכת הזוגית שלי ידעתי בדיוק את מקומי, הוא חבש את כובע של " הכל יכול" ואילו אני חבשתי את הכובע של קולב מהלך, במילים אחרות " תהיי יפה ותשתקי". ואז הוא הגיח לעולמי, בני בכורי , ילד שנתתי לו חיים והיתי מוכנה לתת לו את חיי שלי. הכל נסב סביבו, שום דבר לא היה חשוב ממנו, והשקעתי את כל כולי בטיפוח הילד שהגשים את החלום הגדול ביותר של חיי והכניס אותי למועדון היוקרתי של " האימהות". במערכת הזוגית חלוקת התפקידים היתה ברורה מראש, הוא דאג לפרנסת המשפחה ואני דאגתי לאוצר של חיי, הסכם חתום שלא נאמר במילים. הערצתי לאיש הכל יכול לא ידעה גבולות, מבחינתי היתי בטוחה שהוא שם כחומת מגן והבטיח את כלכלת הבית על הצד הטוב ביותר. כחמש שנים לאחר הנשואים הוא החליט לנסות את כישוריו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אמריקה היתה היעד, וכאישה צייתנית כפי שחינכו אותי בימי הפנימייה הלכתי בעקבות האיש שלי, ללא שאלות מיותרות ואף ללא שום ספק שהנה האביר שלי הולך לכבוש את אמריקה. את המחיר הכבד ביותר על הנסיעה הזו שילמה אימי שנאלצה להיפרד ממני הבת היחידה שלה וכן מהנכד היחיד שהיה כל עולמה. בדיעבד אני יכולה להעריך כמה כאב וכמה דמעות היו כרוכים בנסיעה והפרידה מהמשפחה היחידה שהיתה לאימי. בנוסף התברר שאני נושאת ברחמי את ילדי השני, דבר שהוסיף שמחה גדולה מצד אחד ועצב ענק לאימי שנגזל ממנה להנות מפרי בטני. ההתאקלמות במדינה זרה דרשה מאתנו ויתורים שבאו לידי ביטוי בעיקר ברמת החיים. הלכתי אחריו כעיוורת וסמכתי על כושר השיפוט שלו כאילו תורה מסיני. המעבר היה מלווה בציפיות גדולות מאוד עם התחלה מבטיחה, אלה שלחיים מסתבר יש דינמיקה משלהם, והסדקים החלו לבקוע כבר בשנה הראשונה לשהותנו בארץ הזרה. עיר המלאכים לא היתה מאובטחת עבורנו כפי שחשבנו. לימים הסתבר שאב ילדי גם עשה טעויות כלכליות שחלק מהן היו קריטיות ובלתי הפיכות, מהלומות הכישלון הביאו את השקיעה שלו לתהומות של דכדוך ודיכאון שנתנו אותותיהם גם בתדמית העצמית שלו וכמובן בתדמית השקרית שהתנפצה לי בפנים. המצב הכלכלי הלך והדרדר, הכסף אזל והתשלומים המשיכו לזרום ולא נראה מוצא באופק. הרבה שנים לאחר אותה התקופה למדתי שלעתים היקום מביא אותנו לפני תהום רק על מנת לעורר בנו את ההכרה בעצמינו, ביכולות שלנו, בכישורים המולדים ומאלץ אותנו לקחת יוזמה ואחריות. המצב הכלכלי אליו נקלענו היווה עבורי את התהום, היתי אחראית לשני ילדי שהבטחתי  להם עוד בטרם בואם לעולם שאדאג, אפרנס ואגונן עליהם מכל רע. הגיע הזמן לממש את הבטחתי ולקחת את המושכות לידיים, להפשיל שרוולים ולעשות הכל עבור ילדי. רק לא ידעתי מה לעשות. הנתונים שהיו לא אפשרו לי אופציות, אישה בשנות השלושים, בארץ זרה, ללא אשרת עבודה, ללא אשרת שהות, כשהשפה האנגלית מגומגמת למדי בלווי מבטא זר, מטופלת בשני ילדים קטנים, וחסרת ניסיון תעסוקתי בכל תחום בו חשבתי להשתלב. ללא ספק נקודת ניזוק שהיא  מתחת לאפס. אבל היתי נחושה לפרנס את ילדי, ויהי מה. את המחשבות שלי לא שיתפתי עם איש ולבטח לא עם אב ילדי, אך ביני לבין עצמי ניהלתי מונולוג בלתי פוסק בניסיון למצוא מוצא מאחר וידעתי כי אם אני לא יעשה צעד כלשהו או ניסיון כלשהו לצאת מהמצב, אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומי.

ישנם רגעים בחייו של אדם הנחרטים בזיכרון, קופאים ומהווים רגעים מכוננים שאחריהם החיים לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו, לטוב ולרע.  כהוכחה לכך רק נזקקתי לזריקת עידוד. באחד הערבים חברים באו לביקור, תוך כדי שיחה שנסבה כמובן על נסיון למצוא פתרון למצב הכלכלי, כל אחד מהחברים העלה רעיונות שרובם היו בלתי מעשיים, ואז מצאתי את עצמי ממלמלת ספק לנוכחים וספק לעצמי " מחר אני הולכת למצוא עבודה" הצהרה שהסיכוי שלה שאף לאפס והתגובות לא איחרו לבוא. חלק מהנוכחים העלו את הקשיים והמוגבלויות שלי, כאילו לא ידעתי אותם בעצמי, חלק לגלג, אך התגובה הכי מעודדת, שלימים הסתבר שהיתה הקטליזטור הטוב ביותר שיכולתי לבקש הגיעה מפיו של אב ילדי. בטון דיבור מתנשא ובתנועות ידיים מזלזלות הוא פתח ואמר " את? את תמצאי עבודה? מה את יודעת לעשות? מי יקח אותך לעבודה?ללא אשרת שהות, ללא אשרת עבודה, עם אבטלה של מיליוני אמריקאים אותך יקחו לעבודה?. זה בדיוק הרוח הגבית לה נזקקתי. אינני יודעת מהיכן ינקתי את התעוזה ואת כוחות הנפש לצאת ובנחישות למצוא מקום עבודה. למרות חוסר נסיון תעסוקתי, לפחות שני נתונים עמדו לזכותי, המראה הוויזואלי והחוש האסתטי המולד שלי, עם שני נתונים אלה הגשתי מועמדות למשרות כזבנית בחנויות בגדים. לעתים  תקופות חיים ארוכות אינני מכירים ואיננו מודעים לכוחות נפש הטמונים בנו מיום הולדתנו, לעתים נדמה לנו שאנו מכירים את האנשים הקרובים לנו ביותר ובשעות של מצוקה אנו מגלים בהם כוחות נפש ואיכויות שמעולם לא הינו מייחסים להם. באותו היום בו אני יצאתי לחפש עבודה בפעם הראשונה בחיי, גילתי בעצמי כמה תכונות שמעולם לא ידעתי על קיומן בתוכי, הערצתי תכונות אלה אצל אחרים אך מעולם לא עצרתי לבדוק אם הן קיימות גם אצלי. ראשית גילתי שכשאשר המטרה חשובה ומעורבת רגשית ביקרים לך, תעצומות הנפש שאדם יכול לגייס הם בלתי נדלות. נחישות, ידעתי שכשאני מתחייבת לדבר מסויים אני נחושה בדעתי להשיג אותו או להביאו לכדי סיום, אבל כמה נסיבות כאלה פגשתי בחיי בהם היתי צריכה לגלות נחישות? הפעם היה מדובר בקיום ילדי, אוכל עבור ילדי, היכול להיות מניע חזק מזה?  

כל אותו הלילה לא עצמתי עין בניסיון לתכנן את המהלכים שלי על מנת למצוא מקום עבודה. בבוקר שלמחרת יצאתי למסע. השקעתי כמה דקות על ההופעה החיצונית ודאגתי שתהיה מרשימה, נשית ומשדרת ביטחון עצמי וסמכות.  התחלתי את ההליכה שלי לאורך רחוב ארוך ללא סוף כשנעלי עקב גבהות משלימות את המסר שרציתי להעביר.

לאחר הליכה ארוכה שארכה כמה שעות, והתדפקות על מספר חנויות מהן קיבלתי תשובה שלילית, הרגלים  שהיו מאופסנות בנעלי עקב לוחצות התחילו לבגוד ולא נותר לי אלה לחלוץ אותן ולשאת אותם ביד, דבר שגרר מבטי תמיהה מהסובבים אבל לא מנע ממני לדאוג לנוחות שלי. בכל פעם שהגעתי קרוב לחנות בה רציתי להציע את שירותי, נעלתי את הנעליים מתחתי את השמלה ונכנסתי כליידי בעלת בטחון עם מסר שלא ניתן להתעלם כאילו הצהרתי ללא מילים " אני היא האישה שתציל את העסק מקריסה". הבטחון העצמי שלי עשה את שלו והתקבלתי כזבנית בחנות בגדים. מנהל החנות דאג להבהיר לי את הסיבה שקיבל אותי לעבודה,  " האם את ישראלית? עניתי שכן, והמשפט המוכר לא איחר להגיע, " אני אוהב את החוצפה הישראלית, בכמה כסף אפשר לשכור את שירותיך?" באותו היום חזרתי הביתה עם חוזה עבודה מכובד ועם משכורת כפולה משהיה מקובל. 

החוויה או ההתנסות הזאת היתה הסנונית הראשונה בה התחלתי לגלות את עצמי. מפלס הבטחון העצמי זינק למרומים, התחלתי להחשף אט אט לאותם האיכויות הכבויות ובזו אחר זו הדלקתי בהם נורות. הושטתי יד לעצמי ואמרתי " נעים מאוד, לבנה". מאידך אותה החוויה שעזרה לי להכיר את עצמי גרמה לאי נוחות לסובבים אותי. השינויים שחלו בי לנגד עיניהם הבוחנות של הסובבים, מיקמו אותי במקום חדש, ומאידך השינויים שחלו בי בישרו על התחלה של תחרות סמויה ומלחמת כוחות בזוגיות עד שהיא גוועה למוות. עצם העובדה שלקחתי את המושכות לידי לפרנס את ילדי היתה המטרה העיקרית שהניעה אותי, שום דבר מעבר לכך, לא חלום, לא יעוד, לא האדרה עצמית ולא הכרה עצמית. נדחקתי לפינה בה היתי חייבת להילחם על קיום ילדי, הישרדות ומלחמת קיום היו שם המשחק. בשלב זה של חיי תוכניות כמו קריירה, הגשמה עצמית היו מבחינת לוקסוס עבורי שכמובן לא היו מנת חלקי באותה התקופה. האמונות ודרכי החשיבה שלי באותם הימים היו אלה שינקתי מבית אימא, להיות אם ורעיה, זה היה היעוד שלשמו נולדתי וכל דבר מעבר לכך היה פריבילגיה שלא יכולתי להרשות לעצמי, ואכן האמנתי שכל הוותי נועדה לדאוג לקיום של ילדי ולהעניק להם את הטוב ביותר במסגרת הנתונים הקיימים.  

סדר היום שלי נכנס לסוג של רוטציה, השקמה מוקדמת , הכנה של הילדים לגן הילדים, לטוס לעבודה ולנהל את המקום בהצלחה רבה ככל שיכולתי, בסיום יום העבודה להקדיש את שעות אחר הצהרים בילדים ולהעניק להם את הדבר שהיה לי במלאי אדיר, אהבה. מבחינתי יכולתי להמשיך את אורח החיים הזה עד ליומי האחרון, אלה שאלילת הקארמה כתבה עבורי תסריט שונה.

ידוע שהצרות באות הן מגיעות בצרורות אך גם טבען של הצלחות דרכן זהה. אני מניחה שלכולנו יש רגעים שנחרטים בזיכרון ושם הם קופאים, נשמרים טריים ברורים וחדים כתער. צלצול טלפון שלימים היה שחקן מרכזי בתסריט חיי הגיח לחיי משום מקום, צלצול כזה שקפא בזיכרון ומעברו השני נשמע קול רדיופוני עמוק ועוצר נשימה. הקול שמעבר לקו הציע לי לקחת חלק בפרויקט חדש ואני התרגשתי עד עמקי נשמתי על כך שנבחרתי.  

קבענו להפגש כבר באותו היום, בשעה 4 אחר הצהריים , ואומר שעתיים של תהיות מלאות בסקרנות לראות את האיש בעל הקול העמוק שהותיר רושם בל יתואר וחוסר שקט נפשי משווע. הזמן זחל ונראה כי שעתיים של המתנה ארכו כמו יובל שנים. בדיוק בשעה 4 צלצול בפעמון הדלת הזניק אותי כנחושת נחש לעבר הדלת.  

הוא עמד שם, תמיר, יפה כמו אליל יווני ומרשים עד כאב. החסרתי פעימה ולאחריה החסרתי עוד מליון פעימות בכל פעם שראיתי או חשבתי עליו. הבטתי בהשתהות על הדבר המופלא הזה שעמד מולי מהופנטת ומסרבת להאמין שיצור מושלם כזה יצא מפס היצור של הבריאה.  הוא  היה זה שהפר את השתיקה בלחיצת יד חזקה ובוטחת כשהציג את עצמו " נעים מאוד, רון".  זו היתה הפעם הראשונה שאיבדתי את שווי המשקל מאז שלבשתי את אפודת המגן שלי. חשתי כמו ילדה קטנה שאיבדה את אימא במרכז קניות הומה אדם, מבוהלת מבולבלת בלי יכולת להוציא הגה כאילו כל המילים שהיו ברשותי יצאו לחופשת מולדת עד להודעה חדשה. לימים למדתי כי כל אותן התחושות שכל ניסיון לבטא במילים מחווירות לעומת עוצמתן, מאחר ורק לעתים רחוקות חווים רגעים כאלה כשאדם, בשר ודם פוגש את המדריך הרוחני שלו בעולם הפיזי.

כל דבר שהיה קשור אליו באופן ישיר או עקיף הדהים והרשים אותי ברמות על. הוא היה בעל ידע רב בכל תורות הנסתר, החל מאסטורולוגיה, נומרולוגיה, הקבלה היהודית, הוא נתן תחושה של  אינציקלופדיה מהלכת, שלימים שאבתי ממנה מידע רב ערך בעיקר בנושאים שהיו ברומו של עולם וכי הוא היה הראשון לפתוח אצלי את הצוהר לנושאים רמים ותורות הנסתר המרתקות. האיש הזה הופיע בחיי בנקודה קריטית, כאילו היקום מספר בדיחה על חשבונך. הנושאים הרבים בהם היה בקיע, המראה הוויזואלי המרשים, הבטחון העצמי והתדמית שהוא שידר הובילו רק לפתח הערצה עיוורת ליצור הלא אנושי הזה. הוא, באישיותו היה הניגוד המוחלט מכל מה שהכרתי עד אז. אם חשבתי שחיי נכנסו למסלול מסויים של ילדים, משפחה, עבודה מסודרת, שהרי הופעתו של רון בחיי טרפה את כל הקלפים. בשל הצורך לגמוע עוד ועוד מחוכמתו המפגשים המקצועיים ארכו הרבה מעבר למה שהינו זקוקים, כך שהשיחות גלשו לא פעם הרבה מעבר לזמנים שתכננתי. הוא, בדרכו היחודית גרם לי לרצות לגמוע מהידע שלו עוד ועוד, נושאים שהיו זרים לי לחלוטין, תחומי עניין שככל שהתעמקתי בהם נשאבתי אליהם עמוק יותר ויותר. ממנו שמעתי לראשונה פתגמים שהפכו נר לרגלי ושליוו את שארית חיי כתמרורים ומפת דרכים. השפעתם של הנושאים אליהם נחשפתי היוו ללא ספק קרקע פוריה לזרוע בהם זרעים שעתידים היו לצמוח, כל אחד על פי הזמן הקוסמי שהוקצב לו. הנושאים והתובנות שלי החלו לחלחל והניבו גישה חדשה לחיים, אט אט התחלתי להפנים ולהיות מודעת שמעבר לעולם הנגלה, הפשטני החומרי הדוגל בהישגיות, אגו, כבוד, כוח יש כוח גדול ועצום יותר המנהל את היקום.  מאידך אותן התובנות גרמו לקונפליקט ביני לבין עצמי, כמו שני דיירים המתגוררים בבנין משותף אחד ביחסי שכנות רעועה. מצד אחד התכנים החדשים עם התובנות החדשות ומאידך תפוסי חשיבה שהיו משורשים בי, כל אחד מהם משך לכיוון אחר.  כמו קוביות דומינו, כל שינוי בדפוסי החשיבה שלי השפיעו על אופן ההתנהגות וההתנהלות שלי באופן עקיף או ישיר.  נושאים שהיו מבחינתי טאבו ושמעולם לא העזתי להביע את דעתי קודם לכן, לימדו אותי שיש לי דעות על אופן התנהלותם. ההסתכלות החדשה שלי, הדרישות, העמידה על זכויות שעליהן ויתרתי קודם דרשו לקבל זכות קיום. המקום החדש בו ניצבתי החל להאיר צדדים ויכולות חדשות כמו שמישהו האיר בפרוזקטור ענק  על האישה הקטנה והראה לי שאני מכילה הרבה מעבר למה שהאמנתי שאני מכילה. שם גם החלו לנבוט הניצנים הראשונים של תכונות, איכויות ששתלתי במוחי בשנות היותי ילדת פנימייה וכמו המתינו לאביב של חיי על מנת לצמוח מעל פני השטח. למדתי על עצמי שאם וכאשר אני מציבה לעצמי מטרה, אני נחושה להגיע אליה, למדתי על עצמי שקשיים לא מרתיעים אותי, גילתי שאני אמיצה ,כפתורי החרדה שהפעילו אותי בעבר הפסיקו לצלצל כשמישהו ניסו להפעיל אותם, אותה ילדת פנימיות יתומה שהיתה אפורה ושקופה החלה לקבל צבע, לא עוד מקום טוב באמצע, עכשיו כבר עמדתי בזכות עצמי בראש הפירמידה של חיי.  

גילתי את הילדה שהדחקתי הצידה משך שנים וכעט הושטתי ידיים אוהבות לעזור לה לצאת מהמחבוא אל העולם הגדול ולבטא את עצמה כפי שהיא באמת. צמצמתי פערים, לא עוד אלפי משוכות שהפרידו ביני לבין עצמי. ההכרה בעובדה שיכולתי להישען על עצמי, הידיעה שאני יכולה לפרנס את עצמי מחקה כלא היתה את האישה הכנועה והמפוחדת ובמקומה הופיעה אישה עם הערכה עצמית היודעת את רצונה בחיים ושאותה כבר אי אפשר לנהל.  כל אותם השינויים בדפוסים ובמערכת האמונות החדשות עליהם בניתי את עצמי המחודשת גרמו לאי נוחות לחלק מהסובבים אותי. חיי התנהלו בשני מישורים, ההתנהלות היוםיומית עם הילדים והעבודה ובשעות שנותרו כפנאי לקרוא, לשחזר ולעבד את המידעים שלמדתי מהמורה הרוחני שלי.

בנסיבות שיצרתי בחיי, לאב ילדי לא היה מקום, הוא נחדק הצידה וכל מה שהוא רצה זה להחזיר את זוהרו ואת התמדית של המצליחן כפי שהיה בעבר. אז, ובלית ברירה הוא שלף את הכרטיס היחיד שנותר ברשותו והחליט לחזור ארצה. זו היתה סחיטה רגשית לא הוגנת כלפי, אך בהחלט יכולתי להבין את נקודת המוצא שלו ויחד עם זאת החלטתי לא לאפשר לו לסחוט אותי מהאיברים הרכים שלי, הרגשות שלי כאם, והוחלט שהוא יחזור ארצה עם הבן הצעיר ואילו אני אשאר בארצות הברית עם בני בכורי. זאת לא היתה החלטה שרירותית עבורי, זאת היתה בחירה בין מימוש עצמי של חיי אל מול גאוותו הפגועה של אב ילדי. זמנית, היתי מוכנה לשלם את המחיר, זמנית. ביום בו נפרדתי מבני בשדה התעופה היה אחד הימים הקשים ביותר שחוויתי ואת הכאב אשא עד סוף ימי.   הפרידה מבני הצעיר לימדה אותי שעור חשוב כי לכל דבר יש מחיר בחיים, רק הבחירה היא שקובעת את גובה המחיר. המימוש העצמי, ההתפתחות, ההכרה העצמית המחודשת שלי, ההכרה בתעצומות הנפש בהם ניחנתי, יצרו סקרנות בלתי נדלית לגלות בי עוד ועוד יכולות, מתחתי את עצמי עד קצה גבול היכולות כשלקחתי על עצמי עוד ועוד פרויקטים שגרמו לי להרגיש כמו תינוק המגלה כל פעם מחדש אבר חדש בגופו, הצורך להשיל מעלי את דמות האישה הכנועה ולצעוד במשעול חיי ללא מלווים או מצרי צעדים. ההתפתחות הרוחנית שקיבלה תנופה בזכות האב הרוחני שלי, פשוט זעקה לא לעצור את הטוב הזה שבא לביקור ממושך. ומאידך הפרידה מבני הקטן והפרת ההבטחה שלי לעצמי שלעולם לא אנטוש את ילדי לא נתנה מנוח. מקום העבודה שלי סיפק מפלט היות והיתי מוקפת באנשים אוהבים ותומכים, הערכה לה זכיתי נשאה אותי על גל מפרגן ומעודד אך בלילות, בלילות הוא הופיע בעיני רוחי, קטן, בלתי מוגן וזועק להיות בזרועות אימו הטריפו את לילותי. לילות בהם הכרית ספגה את הדמעות שלא ידעו מעצור עד השעות הקטנות של הבוקר, נתנו את אותתותיהם גם בגוף הפיזי, אט אט איבדתי משקל באופן לא רגיל והגעתי למשקל ירוד הגובל באנורקסיה שעוררה כבר דאגה. המחשבה על כך שילדי הקטן ישן ללא נשיקת לילה טוב, שנבצר ממני ללטף ולחבק אותו, לגונן עליו טרפה את כל הקלפים.  לאחר מספר חודשים מלווים בייסורי מצפון וגעגועים מטורפים קיבלתי החלטה נוספת, לחזור ארצה ולעשות כל שביכולתי להתגרש ובאופן חוקי לקחת את ילדי ולחזור לארצות הברית. שוב נדרשתי לשלם את המחיר על ההחלטה שקיבלתי, מחיר לא הוגן. המחשבה על התרחקות מהמורה הרוחני , היתה כמו ניתוק חולה סופני ממכונת הנשמה, ושוב במשוואה הזאת החוש האימהי שלי ניצח. והוא, בדרכו העדינה המתחשבת אמר ," יקירה, היקום מעמיד אותך במבחן לא פשוט, הוא בוחן את כושר ההישרדות שלך, את היכולת לקבל החלטות ולעמוד בהם".

חיי באותו השלב היו כעיסה בלתי מעובדת, שום דבר ברור לא נראה באופק, גם לא יכולת לתכנן, המטרה העיקרית היתה להגיע לארץ ולחבוק את בני בזרעותי. יחד עם הכאוס בחיי, היתי קשובה לאינטואציה שלי, והחלטתי לרכוש מקצוע לפני חזרתי ארצה, וכך היה. במאמץ עילאי תימרנתי בין שעות הלימודים לבין המחויבות שלי לבני וכן למקום העבודה שממנו התפרנסתי. בחרתי בתחום שבאופן עקיץ שיקף את הכישורים שלי, תחום שהיה חדש בזמנו ונראה מבטיח לעסוק בו לפרנסתי. הרכבת ציפורנים מלאכותיות היה הטרנד ששיגע את עיר המלאכים ואשר כבש בסערה את כל ארצות הברית ואירופה. בסיומו של הקורס, קיבלתי את התעודה המיוחלת כשלא היה לי שום מושג כיצד אני הולכת לעסוק במקצוע שלא היה מוכר בארץ, אך משהו בידיעה שיש לי מקצוע מסויים איפשר לקרן אור לזרוח על העתיד שלי למרות העננות שהאיבה על חיי. באחד הערבים כשבוע לפני מועד החזרה שלי ארצה מפלס החרדה מהלא נודע ידע נסיקות רבות. באותו ערב היתי מוקפת חברים אוהבים שעצם נוכחותם הרגיעה במידת מה את החרדות והמחשבות. כהרגלו, המורה הרוחני שלי ידע לשלוף את המילים המתאימות ביותר לסיטואציה וכן למצב הרוח הירוד שלי. כמהרהר בינו לבין עצמו אמר " את חייבת לעודד את עצמך, תראי את הנסיעה הזו כהזדמנות שלך לצמוח, זאת דרך חדשה, נסי למצוא בחייך  את כל הנקודות המקשרות אותך אל הנסיבות שלך בנקודת זמן זו ואני מבטיח לך שתגלי דברים מדהימים שעומדים בפניך וכן תגלי בעצמך איכויות ויכולות שמעולם לא היית יכולה לחשוף אותם ללא הנסיבות האלה. עוד דבר שהיתי רוצה שתחשבי עליו, תחשבי שאת הולכת להצליח בכל שתעשי, תכנתי את עצמך להצלחה ותראי שההצלחה בוא תבוא. התאפקתי לא לצחוק בפניו על התחזיות ההזויות שהוא העלה. המרחק ביני לבין הצלחה בכל תחום שהוא היה כמו מזרח ממערב, מי יכול היה לחשוב על הצלחה כשכל הוותי היתה מוטרדת מקיום בסיסי. שוב שקעתי למצולות עם המחשבות הקודרות ודברי החברים שסובבו אותי נשמעות כמו זמזום של להקת יתושים מטרידה.

אומרים שבכל פרידה יש נגיעה קטנה במוות, ביום בו נפרדתי מחברי, מאורח החיים שאהבתי היתה אכן נגיעה קטנה במוות, למרות שידעתי שהפרידה הינה " זמנית".  כמה זמנית? מי ידע? אך הפרידה מהמורה הרוחני שלי כילתה את גופי לחלוטין, חשתי שנעקר מגופי פיסה שהותירה חלל ריק שהלך והתעצם עם הזמן, ושום דבר לא יכול היה למלא את החלל הזה. התנחמתי בכך שבעוד כמה שעות אני עומדת לפגוש את הילד שלי, לנשום אותו לתוכי, לחבוק אותו אל חיקי, לפגוש את אימי, רק המחשבה עליהם ריככה את הכאב שפילח את ליבי.

בטיסה שנראתה כנצחית מלוס אנגלס לישראל התאים האפורים של המוח לא פסקו את פעולתם אף לא לשניה, כמו גלגל שעשועים של עכברים שרצים מצד לצד, נופלים, עולים משתוללים, המחשבות החרדות החששות התערבבו זו בזו לעיסה מעיקה. משקל גופי שהיה ירוד במיוחד תאם את מצבי הנפשי, שום זיכרון לאותה אישה בעלת שמחת החיים הבטחון העצמי, החיוך התמידי לא נותר בדמות שהשתקפה במראה של שדה התעופה. לאחר התארגנות של  סידור  פני ובגדי מהטיסה, חבשתי את המסכה עם חיוך מאולץ ויצאתי לאולם ההמתנה בו היתי אמורה להפגש עם בני ואימי.  

בשדה התעופה קבלת הפנים שחיכתה לי דמתה לקבלת פנים של דיפלומט חשוב ביותר, בלונים, שלטים, בני משפחה וחברים שבאו לקבל את פני, ובין כל אלה צעד הילד הקטן שלי, לא מבין את המהומה סביבו עד שהוא הבחין בפנים המוכרות שהזכירו לו זיכרון רחוק וטוב. והוא, אב ילדי המתין בשקט ובצד שההמולה סביבי תרגע כמו ילד אבוד ניגש ובירך את בואי. שנאתי אותו, אם עינים יכלו להרוג היתי מחדירה אותן ישר לליבו.  את המפגש המחודש עם ילדי הקטן אני אוצרת בזכירוני ומחייה אותו יום יום שעה שעה. מאז יסורי המצפון הפכו לחלק מה די אן אי שלי, ועד עצם היום הזה אני מנסה לפצותו על אותם הימים שנטשתי אותו לטובת החיים שרציתי לעצמי. כתשעה חודשים לאחר חזרתי לארץ התאבלתי על חיי כמנהג היהדות ומיררתי בבכי ללא שליטה, ולא פעם ביקשתי את נפשי למות. הידיעה שאב ילדי חזר לשלוט בחיי הכאיבה והשפילה את הערך העצמי שלי עד עפר, ללא מילים יכולתי לזהות במבט עיניו את " הניצחון" של האיש הכל יכול על אותה הילדה המפוחדת של הפנימייה.  אך בדיוק בשיא השפל של חיי לקחתי על חיי שליטה וקיבלתי החלטה לחזור למסלול החיים, ויהי מה. הרבה מאוד שנים לאחר אותה נקודת שפל למדתי שמרבית האנשים מחליטים לפעול כאשר החיים דוחקים אותם אל הקצה, אל קצה גבול היכולת כאשר הם מודעים לכך שמדרון החיים הביא אותם אל התחתית ומשם האחיזה בחיים מעניקה את תעצומות הנפש להתרומם ולנסות שוב, שוב ושוב עד לפעם הבאה. בעזרת הלואה קטנה מהורי שכרתי פינה קטנה במספרת נשים ושם פתחתי את העסק הראשון שלי, מכון קטנטן להרכבת ציפורניים מלאכותיות. אני זוכרת את התגובות של מכרי וחברי לצעד שעשיתי, מרביתם ניבו כישלון מראש, אף לא אחד מהם תמך ביוזמה שלי לפתוח עסק. מאחר וכל הנושא היה חדש בארץ אחת התגובות הזכורות לי " איזה ישראלית שכל היום מנקות תריסים תבוא לעשות הרכבת ציפורניים?" אך היתי מספיק קשובה לעצמי לקחת את היוזמה, ומספר חודשים לאחר פתיחת המכון, כל "היועצים" ויודעי הדבר בהו בהשתאות כיצד המכון שלי מתמלא בנשים ששילמו במיטב כספן להיות מטופחות ובניגוד לכל התחזיות הקודרות של " אנשי העסקים" הפינה אותה שכרתי במספרה קטנה במיקום צדדי של העיר התחילה לקבל  תאוצה והחלו להגיע אליה לקוחות בכמויות שכבר לאחר ארבעה חודשים נזקקתי לעזרה בניהול המקום. השקעתי את כל היגון שלי בעשיה ועבדתי שעות מטורפות רק לקדם את העסק הקטן שלי ולברוח מהכאב אותו נשאתי כמו מוגלה על לוח ליבי. המושכות חזרו לחיי, שוב הוכחתי לעצמי שאני יכולה להתפרנס בכבוד ועוד בתחום שאהבתי, היצירה. ההצלחה של המכון השכיחה במעט את מה שהשארתי שם מאחור בארצות הברית ואפשרה לי לחזור ולנטוע שורשים מחודשים. כל האנרגיה והמשאבים האנושים נותבו להצלחת המכון ובאותה נשימה ההצלחה היוותה  בית קברות לזיכרונות ולמכאובים. לכאורה המשוכות לשליטה על חיי חזרו לידי ויחד איתם האיזון ביתר המישורים של חיי.  כמו קוביות דומינו ההצלחה והמימוש העצמי השפיעו במידה מסוימת לטובה גם חיי הנשואים שלי, למדתי בפעם נוספת לראות את השותף שלי בפרספקטיבה אחרת, למרות שהיו המון התפשרויות, עדיין הוא היה הבחירה העדיפה שלי. בשלב זה של חיי למדתי ש"אהבה" עשויה מחומר מתכלה ומשתנה ואפשר לאהוב באלפי דרכים.  

זה היה הזמן להיות " אם שלמה" ותכננתי את הולדת הבת שממש ממש לא במקרה הענקתי לה את השם הכי מחייב מבחינתה. הולדת הבת הקטנה שלי היה אירוע בפסגת האושר של חיי. כאות הוקרה לבריאה וליקום נהגתי לכנות אותה " כתר", הכתר של ראשי.