מה קורה אחרי ההצלחה?

בכוחות אחרונים ומתנשפת הגעתי ליעד אותו הצבתי לעצמי. מביטה סביבי על כל אותם האנשים שהטריחו את עצמם לבוא ולכבד בנוכחותם את האירוע, להריע לניצחון הפרטי שלי כשמטוסים חונים מקשטים את הרקע כתפאורה שתפורה למעמד המחייב. בין הנוכחים חברת ילדות שלי, חברה איתה חלקתי את שנות הילדות הכי משמעותיות של חיי, סולי ברק, חברה יקרה שלי מהפנימייה שעשתה מאמצים רבים והגיעה לחגוג איתי את ניצחוני. עצם הנוכחות שלה באירוע כל כך משמעותי בחיי הוסיף נופך נוסף למעמד.


עמדתי במרכז שדה התעופה של אילת נושאת נאום תודה, כאילו כל קיומי נועד לרגע הזה. ללא ספק מעמד מרגש במיוחד עבור אותה ילדת פנימיות שבגיל תשע הבטיחה לעצמה להוכיח לכולם שהיא שווה לאחרים ואף מתעלה עליהם, כאב חד פילח את ליבי על כך שאימי ז"ל לא זכתה לראות אותי בניצחון הקטן שלי. כידוע כל שמחה מהולה גם במעט בעצב אך במהרה התאפסתי על עצמי ונזכרתי שהמעמד הזה הוא ניצחון הרוח על החומר, ניצחון זה כלל וכלל לא שייך לי, אין לי שום זכות לזקוף אותו לעצמי, תובנה משמעותית ביותר עבורי שלו הייתה מגיעה לחיי כמה שנים קודם לבטח הייתי חוסכת מעצמי הרבה כאב וייסורים. מכאן, לאן עכשיו?

הסקת מסקנות היא בלתי נמנעת במיוחד לבת מזל סרטן חופרת שכמותי. הסקירה של ההישג שלי החזיר אותי לעבר, לאותם הימים בהם זכרתי את עצמי כילדה מתחבאת מתחת לעץ תפוזים בפרדס שהיה סמוך לפנימיה בניסיון למצוא לעצמי מרחב מחייה ללא הפרעות, ללא הצקות מילדי הפנימייה , מרחב מחייה בו שלטתי בשפה ויכולתי לתת דרור לרגשות הכעס שהצטברו בלב של ילדה בת תשע ושם תחת עץ התפוזים בפרדס הכנתי את כל הווייתי לשתי משימות בחיי, האחת היא שלעולם, לעולם לא אשלח את ילדי למוסדות ויהיה מה, והשנייה היא להוכיח לכולם שאני יכולה, אני יכולה להשיג הכל. 

כסרט נע מצאתי את עצמי חוזרת לאותן צמתים אותם עברתי בחיי בניסיון למצוא קשר בין אותם החוויות, הנסיבות שחצו את חיי ובהבזק של שנייה כל התמונה היתה בהירה וברורה עד כדי כאב , כמו זועקת " איך לא ראית זאת קודם?"

אדם בעל השכל הישר, אדם שמכנה עצמו " ראלי" קרוב לוודאי שהיה מכנה זאת " מקרי", אך מבחינתי צריך להיות אטום לא לזהות כי כל רגע, כל יום, כל שנה, כל חוויה, כל כאב, כל אכזבה, כל קידום, כל מעידה הייתה שם במכוון, כאילו מישהו בלתי נראה רקם את כל החוטים בשתי וערב עד שהגעתי למעמד שהוא בעצם סיפור חיי. אי אפשר היה לעשות זאת טוב יותר. החשיפה הזו הובילה לתובנה נוספת שמתקבלות כקלישאה והיא שאני " צינור" מקבלת משימה ודרכי היא יוצאת לפועל. תובנה שמרסקת את האגו לרסיסים ועשה ממנו אבק של שטיחים. לפתע קלטתי שססמאות אותם דקלמתי בפני התלמידים שלי הופכות לממשיות. המילה " אני" בהיפוך אותיות זה " אין" הפעם חשתי בכל רמ"ח אברי כמה " אין- אני".

איזה הקלה להוריד מעצמי את כובד המשא שלי " להוכיח" הצורך לרצות, החרדה " מה יגידו השכנים" איזה שחרור ממועקה והצורך לחבוש מסכות כלפי החברה ולהחליף כובעים בין כל הדמויות אותם גילמתי בחיי. לתובנה המשמעותית הזאת היתה הכנה בכך שמספר חודשים לפני התקרבתי לדת, אותה דת שהכרתי ברפרוף ולא פעם לעגתי לאנשים שאימצו את הדת כאורח חיים. היום אני יודעת בוודאות שמשהו שם למעלה רקם את מסלול חיי עד לפרטים הקטנים ביותר, כל חוליה סימלה וייצגה שרשרת של נסיבות,  כל חוויה וכל כאב שחוויתי וחיברה אותם לשרשרת ארוכה שקשורה בדרכים מסתוריות ליעוד אותו באתי לממש בתקופת חיים זו. אם פעם חשבתי שבאתי לכאן על מנת להותיר חותם, היום אני יודעת שבאתי לבצע משימה, גם אם היא לא " תורמת" לאנושות משהו שיכול להציל את העולם, ולמען האמת קטונתי מלהבין ולהגדיר את תפקידי במערך של הקיום. היום אני יודעת כמעט בוודאות שהגיבוש של המיזם  התקבל בהנחיה מכוחות גדולים ממני. אחרי הכל המיזם שלי היה נגד כל הסיכויים, וזאת מכל היבט אפשרי, מבחינה אמנותית יש כאלה שטענו שזאת לא " אומנות" , מבחינה עסקית כל מביני הדבר טענו שזה " פנטזיה" ,רובם ככולם גם לא " האמינו" ביכולות ובכישורים שלי, היו שטענו שזה " בזבוז זמן"  ובכל זאת מצאתי בתוכי את תעצומות הנפש להמשיך נגד כל הנפשות שסובבו אותי, והיו מלחמות קשות בעיקר עם המעגל הקרוב. לך תוכיח שאין לך אחות, לך תסביר שהקול שבתוכי לא נותן מנוח. הזדקקתי לכל תעצומות הנפש להדוף מחיי את כל הנפשות שהתנגדו , זה לא היה קל, אנשים נשרו מחיי בזה אחר זה, חברויות של שנים ירדו לטמיון והדבר הכי מפתיע היה שהרגשתי טוב עם עצמי, מעולם לא היו לי יסורי מצפון על כך, שוב תובנה שהשתרשה כחוט שני באופי. ידעתי בוודאות שאני מנפה את כל אותם האנשים שאינם תומכים ברעיון שלי, אנשים החוסמים את הצמיחה שלי , כל אלה נשרו מחיי כמו עלים בשלכת. 

שם, במרכז שדה התעופה באילת , מצאתי את עצמי נואמת את נאום התודות שלי, מגרוני פצחו מילים של הודיה לכל האנשים שלקחו חלק בפרויקט אך בתוכי התנגנה מנגינה אחרת, מנגינה שלא באה לידי ביטוי במילים, תווים וניואנסים שרק הנשמה יכלה לשמוע, תובנות שהן רק שלי, תובנות שנרקמו בתקופת חיים שלמה של 60 קיציים. אני שמעתי את המחיאות הכפיים של ההדרכה העליונה. מילאתי את צו היעוד שלי. 

היום, אני ממשיכה הלאה, אך הפעם בקלילות יתר, ללא המשא של " להוכיח" ללא הנטל של " מה יגידו השכנים" ללא החרדה איזה גוף יזמין את היצירות שלי שיתנוססו בגאווה ויספרו את הסיפור באופן ויזואלי. היום אני כבר לא חוששת מכך שאנשים יוצאים ממעגל חיי כי אני מאמינה שמי שצריך להיות שם - יהיה, כבר לא חוששת מאכזבות של אנשים המבטיחים ושאינם עומדים בהבטחות שלהם.

ולמה אני ממשתפת אותכם? כי כל מה שעברתי בדרך למימוש החלום שלי הם חלק מהדברים והנסיבות שתפגשו בדרככם למימוש החלום שלכם, ואתם ודאי חושבים ש" זה קורה רק לכם", זהו שזה אכן קורה לרבים, בפוסט זה אני רוצה לחזק את אלה הבוחרים לצעוד לפי צו ליבם, ולא לפי מה שהחברה מצפה מכם. זכרו שאם יש לכם חלום, הוא לא הגיע לחייכם סתם כך, יש לכך סיבה. וכמו שחברה אמרה לי " אלוהים העניק לך את הכישורים ואת כל הציוד למסע שרק את מסוגלת לעשות, אחרת הוא לא היה מפקיד אותו בידך". 

יש עוד תוכניות בקנה, אך הפעם זה מנקודת בגרות שונה, קלה יותר, מהנה יותר.

ועד לפעם הבאה מאחלת לכולנו שנפגש בפסגות.