סביבה תומכת או מכשילה?

סביר להניח שאינני מחדשת לכם בזה שאני מפנה את תשומת לבכם לאנשים הסובבים אותכם. מיטב המורים מאז כל הדורות חזרו והדגישו את ההשפעה של הסובבים שלנו על חיינו, וזאת בכל המישורים. אך מאחר והבלוג הזה עוסק בהשגת יעדים ומטרות בחיינו, אתייחס לחשיבות הנושא במישור של הגשמה עצמית. 

ראשית חשוב לציין ולזכור כי האנשים הסובבים אותנו לרוב מהם לא נשמע את המילים המעודדות או את המילים שיתמכו בצמיחה שלנו, וזאת לא משום שאנשים אלה נגדינו או רוצים להרע לנו בזדון, אנשים אלה במרבית המקרים אומרים ומבטאים את הפחדים שלהם עצמם בכך שהם " מייעצים" לאחרים באופן שאינו תומך באחר במימוש המטרות וזאת מאחר ולהם אין את האומץ הדרוש לקום ולצאת " מאזור הנוחות" והמוכר שלהם. יתכן אף שאין להם את הביטחון העצמי הדרוש לעשות שינוי בחייהם, זיכרונות וחרדות המלווים אותם משתקים אותם עוד לפני שהעלו על דעתם לעשות שינוי כלשהו. 

לפני מספר ימים במפגש חברתי יצא לי לשוחח על הנושא עם בחור צעיר בשנות השלושים המוקדמות בחייו. הוא סיפר לי שעד לפני חמש שנים הוא חש אמביציה להצליח, היה ממוקד במטרה שלו אך לאחר כמה וכמה ניסיונות מהם  התאכזב הוא פשוט ויתר על החלומות שלו, הרכין ראש לחיים והיום הוא עובד כשכיר בחברה שמשלמת לו את המשכורת בסוף החודש  והחלומות שלו התאדו אי שם בחלל. מתוך דבריו הבנתי שלחלומות שלו לא היו " תומכים" האנשים שסובבו אותו חשבו שהוא צריך לדאוג למקום עבודה מסודר שיהיה לו סכום קבוע לשלם את החשבונות ומספיק כסף לגדל את ילדיו ומשפחתו ובכך הפריחו את החלומות כמו בלוני הליום צבעוניים. בלי מילים יכולתי לחוש את חוסר שביעות הרצון שלו מהמצב, וכששאלתי אותו " למה אתה לא עושה כלום בשביל להגשים את עצמך עכשיו?" התשובה היתה ברורה כשמש, מליון תירוצים מדוע " אי אפשר" אף לא משפט תומך אחד. לצערי הוא לא היחיד, הוא מייצג את הרוב. הסטטיסטיקה קובעת שרק 5% מהאוכלוסייה מגשימה את החלומות והמטרות,  וכל היתר הופכים להיות עבדים של השיטה, עבדים של המשכנתה, עבדים של החיים, אז מה הפלא שכל כך הרבה אנשים מסתובבים בינינו בחוסר סיפוק, חוסר הגשמה וחלומות לא ממומשים? 

ממרום גילי בכל עשיה שלי בעבר שמעתי את כל הסיבות מדוע "לא" לעשות ומדוע " לא כדאי". בפעמים אותם שמעתי

" לעצות" של האחרים נכשלתי ואילו בפעמים שהלכתי עם " צו הלב" תמיד יצאתי עם היד על העליונה. אין הדבר אומר לא לשמוע או להקשיב לדעות של אחרים, אך חשוב שנדע למי להקשיב ואיזה קולות " לנפות". ככל שנתרגל נדע להבחין בין הקולות התומכים והמפרגנים לבין הקולות המחלישים וזאת עם תרגול שלא נשפוט ולא נכעס על אלה שלא חושבים כמונו. 

אני מאמינה שככל שהאדם מפתח " עמוד שדרה" חזק יותר הוא נעשה מחוסן יותר ויותר לקולות הסביבה. אין הדבר אומר חלילה להיות אטומים, הכוונה היא להקשיב לכל האחרים אך מבלי לאפשר למילים לחדור אלינו באופן אישי.

וכעט, היבט נוסף " ורוחני" יותר. מתוך ההבנות האישיות שלי אני מאמינה שלכל אחד מאתנו יש מטלה ויעוד בחיים האלה, אלה שלא תמיד אנו מזהים מהו היעוד והמטלה, זו אחת הסיבות שלעתים אנשים הולכים סחור סחור כשהקול הפנימי לוחש בקול חלוש ואיננו מסוגלים לשמוע אותו. ככל שהאדם מתפתח ברמה הרוחנית הקול הפנימי נעשה ברור ורם יותר, ואז מגיע הרגע שאנו מתרוממים מעל כל הקשיים וכל הנסיבות ומתחילים לצעוד את מסע חיינו. ואני מבטיחה לכם, שכאשר הקול הזה נשמע באופן ברור תחושו את עצמכם פנתרים, שום דבר לא יכול לעצור אותכם. 

במסע הקסום הזה לא מובטח לכם דרך של שושנים, יהיה עליכם להתכונן לעליות, מורדות, נסיקות ונחיתות, אנשים רבים יחצו את משעול חייכם, חלקם יהיו מלווים לדרך ארוכה חלקם לדרך קצרה, חלקם יתמכו ויעודדו חלקם ינסו להסיט אותכם מהדרך, וככל שתהיו נאמנים לעצמכם כך תפתחו נחישות, התמדה ואמון עצמי, כאשר יהיה לכם מלאי אדיר מכל אלה הדרך תהיה קלה יותר. חשוב שנזכור שכל האנשים המופיעים בחיינו הינם שם מסיבה כלשהי ,אם אנו מבינים אותה או לא מבינים אותה, לכל אחד מהם יש משהו להעביר לנו בדרכו. כל אחד ואחד מהם הינו מורה עבורנו. הדרך הקלה והטובה ביותר להתייחס אליהם היא כאל " צינורות" המעבירים אנרגיה רוחנית, מסרים רוחניים שהם חיוניים למסע האישי שלנו. על כן אין מקום לשפוט אותם, לכעוס עליהם ולבטח לא להאשים אותם בנסיבות הפוקדים אותנו. 

תודו להם על היותם בחייכם, גם אם הדבר לכאורה מערים קשיים עליכם תדעו שבסיכומו של דבר הם שם לטובתכם. הם שם כדי לחסן אותכם, הם שם כדי שתהיו נחושים יותר, הם שם כי דרכם ובזכותם אתם צומחים.

לפני מספר שנים אחת התלמידות שלי היתה מגיעה לשעורים בראש כפוף, סוג של עצבות תמידי היה בעיניה. באחת השיחות היא סיפרה שבבית ההורים נהגו בה " כחולמנית" " לא מציאותית" וזאת משום שהיא מאוד מאוד רצתה ללמוד גרפיקה, תחום שבבית ההורים נחשב לפנטזיה, לא רווחי ולא מכובד. כאשר היא נישאה, כפי שצפוי היא משכה לחייה את אותו סוג הגבר שהיה אביה. גם הבעל חשב שגרפיקה זה לא מקצוע ושעליה למצוא עבודה " נורמלית" שתביא משכורת ותעזור בפרנסת המשפחה. משך שנים היא ויתרה על המימוש העצמי שלה מתוך ויתור עצום על עצמה, זאת הסיבה שהיא החליטה לקחת שעורים במודעות עצמית. אט אט היא נפתחה ושיתפה את יתר המשתתפים כשכולם תמכו בה לעשות את השינוי. היא החלה בתרגילים של הערכה עצמית, מדיטציות והשינוי לא איחר לבוא. בעזרת התמיכה שהיא קיבלה מהקבוצה היא החלה ליצור פלקטים לגן של הילדים שלה, מעשיה קטנה עבור גן הילדים החלו לפנות אליה גננות נוספות. כשהיא החלה לקבל פניות ליצור פלקטים עבור גנים אחרים היא החלה לדרוש תמורה כספית. היא היתה כל כך מופתעת שמישהו בכלל הסכים לשלם עבור השירות שלה, דבר שתרם להערכה עצמית והכרה בכישורים שלה. כשהחלה לחוש יותר בטחון עצמי היא העמידה את העובדה על השולחן מול בעלה והעבירה לו באופן חד משמעי שהיא הולכת ללמוד גרפיקה באופן מקצועי. נדלג על העימותים וההתנגדויות שהדבר גרר מצד הבעל והמשפחה שכמובן תמכה בבעל על מנת " להכניע את הסוררת". 

כשנה לאחר שנפרדו דרכינו קיבלתי טלפון ומהעבר השני שמעתי את קולה המאושר, באלה המילים:

" את לא מאמינה איך אני מאושרת, סיימתי בהצטיינות את הקורס ואחד מהמורים במכללה הציע לי מקום עבודה אצלו במשרד ותוך שנה הפכתי למנהלת המשרד. השולחן שלי מלא עבודות שמחכות לי, יש לי משכורת כפולה ממה שהרווחתי, יש לי יותר זן לבלות עם הילדים שלי אך העיקר הוא שאני מתעוררת בכל בוקר בשמחה ואושר ללכת ליום עבודה מהנה. "

" כן אני מאמינה" אמרתי עם דמעות של אושר בעיני. " כשאדם מקבל החלטה- כל כוחות היקום קמים לעזרתו". 

ועד לפעם הבאה

מאחלת לכולנו שנפגש בפסגות. 

מה קורה אחרי ההצלחה?

בכוחות אחרונים ומתנשפת הגעתי ליעד אותו הצבתי לעצמי. מביטה סביבי על כל אותם האנשים שהטריחו את עצמם לבוא ולכבד בנוכחותם את האירוע, להריע לניצחון הפרטי שלי כשמטוסים חונים מקשטים את הרקע כתפאורה שתפורה למעמד המחייב. בין הנוכחים חברת ילדות שלי, חברה איתה חלקתי את שנות הילדות הכי משמעותיות של חיי, סולי ברק, חברה יקרה שלי מהפנימייה שעשתה מאמצים רבים והגיעה לחגוג איתי את ניצחוני. עצם הנוכחות שלה באירוע כל כך משמעותי בחיי הוסיף נופך נוסף למעמד.


עמדתי במרכז שדה התעופה של אילת נושאת נאום תודה, כאילו כל קיומי נועד לרגע הזה. ללא ספק מעמד מרגש במיוחד עבור אותה ילדת פנימיות שבגיל תשע הבטיחה לעצמה להוכיח לכולם שהיא שווה לאחרים ואף מתעלה עליהם, כאב חד פילח את ליבי על כך שאימי ז"ל לא זכתה לראות אותי בניצחון הקטן שלי. כידוע כל שמחה מהולה גם במעט בעצב אך במהרה התאפסתי על עצמי ונזכרתי שהמעמד הזה הוא ניצחון הרוח על החומר, ניצחון זה כלל וכלל לא שייך לי, אין לי שום זכות לזקוף אותו לעצמי, תובנה משמעותית ביותר עבורי שלו הייתה מגיעה לחיי כמה שנים קודם לבטח הייתי חוסכת מעצמי הרבה כאב וייסורים. מכאן, לאן עכשיו?

הסקת מסקנות היא בלתי נמנעת במיוחד לבת מזל סרטן חופרת שכמותי. הסקירה של ההישג שלי החזיר אותי לעבר, לאותם הימים בהם זכרתי את עצמי כילדה מתחבאת מתחת לעץ תפוזים בפרדס שהיה סמוך לפנימיה בניסיון למצוא לעצמי מרחב מחייה ללא הפרעות, ללא הצקות מילדי הפנימייה , מרחב מחייה בו שלטתי בשפה ויכולתי לתת דרור לרגשות הכעס שהצטברו בלב של ילדה בת תשע ושם תחת עץ התפוזים בפרדס הכנתי את כל הווייתי לשתי משימות בחיי, האחת היא שלעולם, לעולם לא אשלח את ילדי למוסדות ויהיה מה, והשנייה היא להוכיח לכולם שאני יכולה, אני יכולה להשיג הכל. 

כסרט נע מצאתי את עצמי חוזרת לאותן צמתים אותם עברתי בחיי בניסיון למצוא קשר בין אותם החוויות, הנסיבות שחצו את חיי ובהבזק של שנייה כל התמונה היתה בהירה וברורה עד כדי כאב , כמו זועקת " איך לא ראית זאת קודם?"

אדם בעל השכל הישר, אדם שמכנה עצמו " ראלי" קרוב לוודאי שהיה מכנה זאת " מקרי", אך מבחינתי צריך להיות אטום לא לזהות כי כל רגע, כל יום, כל שנה, כל חוויה, כל כאב, כל אכזבה, כל קידום, כל מעידה הייתה שם במכוון, כאילו מישהו בלתי נראה רקם את כל החוטים בשתי וערב עד שהגעתי למעמד שהוא בעצם סיפור חיי. אי אפשר היה לעשות זאת טוב יותר. החשיפה הזו הובילה לתובנה נוספת שמתקבלות כקלישאה והיא שאני " צינור" מקבלת משימה ודרכי היא יוצאת לפועל. תובנה שמרסקת את האגו לרסיסים ועשה ממנו אבק של שטיחים. לפתע קלטתי שססמאות אותם דקלמתי בפני התלמידים שלי הופכות לממשיות. המילה " אני" בהיפוך אותיות זה " אין" הפעם חשתי בכל רמ"ח אברי כמה " אין- אני".

איזה הקלה להוריד מעצמי את כובד המשא שלי " להוכיח" הצורך לרצות, החרדה " מה יגידו השכנים" איזה שחרור ממועקה והצורך לחבוש מסכות כלפי החברה ולהחליף כובעים בין כל הדמויות אותם גילמתי בחיי. לתובנה המשמעותית הזאת היתה הכנה בכך שמספר חודשים לפני התקרבתי לדת, אותה דת שהכרתי ברפרוף ולא פעם לעגתי לאנשים שאימצו את הדת כאורח חיים. היום אני יודעת בוודאות שמשהו שם למעלה רקם את מסלול חיי עד לפרטים הקטנים ביותר, כל חוליה סימלה וייצגה שרשרת של נסיבות,  כל חוויה וכל כאב שחוויתי וחיברה אותם לשרשרת ארוכה שקשורה בדרכים מסתוריות ליעוד אותו באתי לממש בתקופת חיים זו. אם פעם חשבתי שבאתי לכאן על מנת להותיר חותם, היום אני יודעת שבאתי לבצע משימה, גם אם היא לא " תורמת" לאנושות משהו שיכול להציל את העולם, ולמען האמת קטונתי מלהבין ולהגדיר את תפקידי במערך של הקיום. היום אני יודעת כמעט בוודאות שהגיבוש של המיזם  התקבל בהנחיה מכוחות גדולים ממני. אחרי הכל המיזם שלי היה נגד כל הסיכויים, וזאת מכל היבט אפשרי, מבחינה אמנותית יש כאלה שטענו שזאת לא " אומנות" , מבחינה עסקית כל מביני הדבר טענו שזה " פנטזיה" ,רובם ככולם גם לא " האמינו" ביכולות ובכישורים שלי, היו שטענו שזה " בזבוז זמן"  ובכל זאת מצאתי בתוכי את תעצומות הנפש להמשיך נגד כל הנפשות שסובבו אותי, והיו מלחמות קשות בעיקר עם המעגל הקרוב. לך תוכיח שאין לך אחות, לך תסביר שהקול שבתוכי לא נותן מנוח. הזדקקתי לכל תעצומות הנפש להדוף מחיי את כל הנפשות שהתנגדו , זה לא היה קל, אנשים נשרו מחיי בזה אחר זה, חברויות של שנים ירדו לטמיון והדבר הכי מפתיע היה שהרגשתי טוב עם עצמי, מעולם לא היו לי יסורי מצפון על כך, שוב תובנה שהשתרשה כחוט שני באופי. ידעתי בוודאות שאני מנפה את כל אותם האנשים שאינם תומכים ברעיון שלי, אנשים החוסמים את הצמיחה שלי , כל אלה נשרו מחיי כמו עלים בשלכת. 

שם, במרכז שדה התעופה באילת , מצאתי את עצמי נואמת את נאום התודות שלי, מגרוני פצחו מילים של הודיה לכל האנשים שלקחו חלק בפרויקט אך בתוכי התנגנה מנגינה אחרת, מנגינה שלא באה לידי ביטוי במילים, תווים וניואנסים שרק הנשמה יכלה לשמוע, תובנות שהן רק שלי, תובנות שנרקמו בתקופת חיים שלמה של 60 קיציים. אני שמעתי את המחיאות הכפיים של ההדרכה העליונה. מילאתי את צו היעוד שלי. 

היום, אני ממשיכה הלאה, אך הפעם בקלילות יתר, ללא המשא של " להוכיח" ללא הנטל של " מה יגידו השכנים" ללא החרדה איזה גוף יזמין את היצירות שלי שיתנוססו בגאווה ויספרו את הסיפור באופן ויזואלי. היום אני כבר לא חוששת מכך שאנשים יוצאים ממעגל חיי כי אני מאמינה שמי שצריך להיות שם - יהיה, כבר לא חוששת מאכזבות של אנשים המבטיחים ושאינם עומדים בהבטחות שלהם.

ולמה אני ממשתפת אותכם? כי כל מה שעברתי בדרך למימוש החלום שלי הם חלק מהדברים והנסיבות שתפגשו בדרככם למימוש החלום שלכם, ואתם ודאי חושבים ש" זה קורה רק לכם", זהו שזה אכן קורה לרבים, בפוסט זה אני רוצה לחזק את אלה הבוחרים לצעוד לפי צו ליבם, ולא לפי מה שהחברה מצפה מכם. זכרו שאם יש לכם חלום, הוא לא הגיע לחייכם סתם כך, יש לכך סיבה. וכמו שחברה אמרה לי " אלוהים העניק לך את הכישורים ואת כל הציוד למסע שרק את מסוגלת לעשות, אחרת הוא לא היה מפקיד אותו בידך". 

יש עוד תוכניות בקנה, אך הפעם זה מנקודת בגרות שונה, קלה יותר, מהנה יותר.

ועד לפעם הבאה מאחלת לכולנו שנפגש בפסגות. 

הסנדלר הולך יחף! האומנם?

2011, ראש מורכן בין ידיים שמנסות לאחוז  אותו צמוד לצוואר. מחשבות רצות כמו עכברים במבוך, סף חרדת הקיום מזמן עבר את סף הסיבולת וגורם מחנק וכובד בנשימה. שנת 2011, אחרי שהות ארוכה בחול חזרתי ארצה כש 56 שנים של סיפור חיי ארוז בשתי מזוודות. יש הטוענים שהדבר היחיד שיש לאדם באמת הוא כל הידע שנרכש במהלך השנים, כל היתר הינו בר חלוף, רכוש, חברים, רגעים של אושר אומללות, הכל הכל הוא בר חלוף, רק הידע נשאר שלנו. חזרתי אל דירה קטנה שהיתה בבעלותי ומצאתי אותה במצב ריקבון לאחר שהיתה מושכרת המון שנים, וזה היה המצב שאילץ אותי, להתחיל מבראשית. בראש ובראשונה היה עלי למצוא מקור פרנסה, אך בגילי גם עם רזומה תעסוקתי מאוד מפואר לא היה זה דבר של מה בכך. בחושי החדים או באינטואיציה הנשית שלי הבנתי שעלי להמציא את עצמי מחדש, אבל איך? ממה? לכל כיוון שהסתכלתי ובחנתי לא היה לי שום מעקה עלו יכולתי להישען, ללא כסף ללא חברים, ללא קשרים ללא שום קצה חוט, אך בין כל החוסר שכמעט הטביעה אותי , היה לי את עצמי. החיים תמיד העמידו אותי באור הזרקורים ולא מתוך בחירה, אלה היו חיי. מהגיל בו התייתמתי בגיל 9 מאבי הצורך לשרוד היה בעורקי ולמדתי בעל כורחי להשתמש במרפקים, ומרוב שפשופי מרפקים אימצתי את האישיות החזקה, כזו שכלפי חוץ נראה שכל ההישגים שלי מגיעים לחיי בקלות עטופים ומקושטים בסרטים של מתנות כשלמעשה כל הישג כזה היה מהול בדם יזע ואוקיינוסים של דמעות. מן הסתם האישיות שהקרנתי והאישיות הפנימית שלי היו מנוגדות אחת לשנייה עד כדי כך שלעתים אני עצמי התפעלתי מהיכולת שלי להכיל שתי דמויות כל כך מנוגדות. האישה החזקה, הכל יכולה היתה בניגוד מושלם לאישה הקטנה שבתוכי, האישה הקטנה שאפה וחלמה על משפחה, ילדים, בית עם גינה, אם כזו שאוספת את ילדיה תחת כנפיים מגוננות, מרעיפה אהבה ודואגת בטרוף לשלומם הפיזי והנפשי של ילדיה, אם כזו שהופכת ללביאה כשילדיה בשעת סכנה. אך מסתבר  שלחיים יש דינמיקה משלהם, החיים לא תמיד הם כמו "התכנית לבקשתך" והם, החיים תכננו עבורי תסריט אחר. אחרי מות אבי הנסיבות החדשות עקרו אותי מהחממה אליה נולדתי ובלית ברירה נשלחתי " למוסד" . היום במילה מכובסת מכנים זאת " פנימיה".

כבת יחידה שנולדה עם כפית זהב, גדלה וחונכה במיטב המסורת הצרפתית בבית ספר " איליאנס" מצאתי את עצמי חולקת חדר עם עוד 9-10 בנות, כולן בנות גילי, שזה היה הדבר היחיד המשותף בינינו. בגיל תשע החיים התחילו "לאמן" אותי למסלול אותו תכננה עבורי ממשלת היקום. שם, למדתי שאם החיים מגישים לך לימון תעשה מהם לימונדה. שם התחלתי לפתח את שרירי ההתמדה, המיקוד, הנחישות והצורך הבלתי מתפשר שלי " להוכיח". מאז אני כל הזמן חשה את הדחף

 " להוכיח" את עצמי, להוכיח שהילדה שגדלה בפנימיות ונחשבה לילדה סוג ד' יכולה להשיג הכל. לאורך כל השנים תמיד היה משהו או מישהו שהיווה את הקטליזטור " להוכיח".
כשהשנים חלפו והגעתי לגיל בו יכולתי להינשא " בחרתי" את האיש שיהיה לי למשענת, כזה עם כתפיים רחבות שיכיל את האישה הקטנה שבתוכי, שוב ממשלת היקום שינתה מסלול. האיש אותו בחרתי הגיע מבית אמיד ומבוסס ואילו אני? ילדה שגדלה במוסד. במסלול הזינוק של החיים בפועל הייתי כמה וכמה משוכות אחריו והתכונות שפיתחתי " במוסד" לא נתנו מנוח, היתי חייבת להוכיח את עצמי, וכך מצאתי את עצמי מתנהלת במישור המשפחתי כאישה, כאם וכמובן כאשת מקצוע. אז פתחתי את הסטודיו הראשון שלי לעבודות יד שידע ימים של שגשוג ופריחה בניגוד לכל הדעות , כשתחרות סמויה היתה גורם מקשר ביני לבין האיש שבחרתי,  שני בעלי אגו מנופח במיוחד,  ברמה המקצועית אני ניצחתי בתחרות שהגיעה לקו הסיום בהיותי בת 36, מצוידת בשלושה ילדים קטנים , תחושת כישלון צורבת מזה שהמשפחה שלי התפרקה,מגדל הקלפים קרס,  תרחיש שלא  היה  כתוב בתסריט של חיי. בלית ברירה אספתי את האבק שנותר מעצמי והדרמתי הכי רחוק שיכולתי לברוח, אילת. שוב היה עלי להתחיל מבראשית, בעיר שלא הכרתי אף נפש חייה עם שלושה ילדים קטנים וכידוע " אומנית" זה לא מקצוע היה עלי להישען על השרירים אותם פיתחתי ב" מוסד" אמונה עצמית. תוך מספר חודשים מהיום שהגעתי לאילת הקמתי תערוכה, קיבלתי תוכנית ברדיו מקומי שהפכה לפופולרית במיוחד, והנה השארתי חותם גם באילת. הצורך " להוכיח" פעל שוב בקסמו המשכר. 

 כל זמן שהותי באילת, ראיתי בעיני רוחי יצירה שלי מתנוססת בשדה התעופה של העיר, אבל הדבר לא יצא לפועל. בפרספקטיבה של זמן אני יכולה להבין שאז לא היתי "בשלה" לכך. 

שוב שינוי מסלול שהיקום זימן לי והטיס אותי לחו"ל, נסיבות חיים מעניינות במיוחד הפגישו אותי עם המנטור שלי עליו מבוסס רוב הבלוג הזה, בני. למדתי ממנו את סודות הקיום ככל שהמוח האנושי מסוגל לקלוט וחזרתי ארצה מצוידת בידע שאינו ניתן לרכוש בספסלי האוניברסיטה. האיש הזה מסתבר הכין אותי לתפקיד הראשי של חיי. 

2011, חסרת כיוון טוטלי, חסרת כל כמעט, שאלתי את עצמי, " לאן ממשיכים מכאן?" בספירת מלאי אישית פירקתי את המזוודות שבתוכי והיה עלי לבחור בין האופציה לחזור ללמוד מודעות והגשמה עצמית או להתחיל לייצר תמונות תלת מימד מנייר שזו למעשה אחת האהבות של חיי. בין שתי האופציות שקלתי את שתיהן לעומק ככל שהיתי יכולה להיות אובייקטיבית. למרות הניסיון הרב שצברתי כמאמנת, למרות כל הידע שהיה ברשותי אותו ינקתי מהמנטור שלי משהו לא הסתדר לי. איך יתכן שאני אחזור ללמד מודעות והגשמה עצמית כל זמן שאני לא חייה את חיי מתוך הגשמה עצמית מתוך הגשמה של החלום שלי וגם שמבחינה כלכלית אני לבטח לא יכולה להוות דוגמה לכך. היתכן ש" הסנדלר הולך יחף? " הדבר נראה אבסורד לחלוטין. הפתגם " נאה דורש נאה מקיים" הביא אותי לבחור באופציה השנייה. בחודש יוני 2011 כחצי שנה לאחר שחזרתי ארצה התקבלה ההחלטה, לייצר תמונות תלת מימד מנייר ולמכור אותן באינטרנט. לאחר קבלת ההחלטה היתי צריכה להכניס את ההחלטה לשלב ביצוע, ראשית היתי צריכה לבנות את התשתית לכך, לוגו, בנאר, כרטיסי ביקור  אתר אינטרנט, והכי הכי חשוב תיק עבודות. הרעיון ברמה הכללית היה מעורפל ויתרה מכך שלא היה לי את המימון לכך. כאן החל המסע שהעמיד את כל הערכים שלי בניסיונות בלתי פוסקים.  מאוד רציתי לאסוף סביבי אנשים שיתמכו ברעיון שלי והיה לי חשוב לשמוע את חוות דעתם, זה היה אחד המבחנים הכי קשים שהיה עלי לעבור, כל " הנשמות הטובות" התגודדו סביבי וניסו לשכנע אותי למה הרעיון לא יעבוד. שמעתי את כל הטעונים האפשריים " למה לא" ללכת על זה. ללא הגזמה, יכולתי לספור על יד אחת את האנשים שתמכו ברעיון, אנשים שזכרו לי חסד נעורים, אלה שהכירו אותי היטב, אלה שידעו איזה שרירים פיתחתי ואימנתי בהיותי ילדת פנימייה. אט אט ניפתי את אותם הוגי הדעות והמומחים המקצועיים שהסמיכו את עצמם כשופטים ודיינים של הרעיון שלי.

חג פסח בשנת 2013 נסעתי לביקור בארצות הברית, שילוב של הנאה וקידום הרעיון שלי. חבר טוב הציע להפגיש אותי עם איש עסקים המתמחה במכירות ועיצובים ואמנותיים בבתי מלון, משרדים וחברות גדולות. נלהבת מהפגישה הבאתי דוגמה של אחת היצירות שלי, האיש הביט ביצירה עם פרצוף של דחייה ואמר " לטכניקה הזאת גדל זקן". אין מושג מהיכן שאבתי את הכוח לא להיפגע ועניתי בקור רוח " גם טינה טרנר לא נולדה אתמול". האיש הזה ככל הנראה לא קרא אוטו ביוגרפיות של מצליחנים. החבר שליווה אותי חש אי נוחות ואפילו נעלב בשמי, התנצל על אי הנעימות, ואני הבטתי אליו בחיוך ואמרתי " דני, זאת רק הדעה שלו, הוא לא חי בתוכי, הוא לא רואה מה שאני רואה, הוא לבטח לא חש את הרעיון הזה נוקש בעורקים".

זה היה קשה, רוב ההתנגדות הנמרצת הגיע דווקא מהאנשים הכי קרובים לי. ההתמודדות היתה בשני מישורים, ראשית רציתי לשכנע אותם שהרעיון הוא טוב שנית היתי צריכה את עזרתם הכלכלית על מנת להוציא לפועל את הרעיון. נתקלתי בסירוב מוחלט בכל כיוון אליו פניתי. אבל הנחישות שלי עמדה מול עיני על כן היה עלי למצוא מקור פרנסה שממנו תהיה לי אפשרות להתחיל לממן את הפרויקט, ולמצוא מקור פרנסה זו עבודה בפני עצמה. בפעמים בהם מצאתי מקום עבודה כל חסכון שיכולתי לחסוך השקעתי בקידום הרעיון שלי, לוגו- בנאר, כרטיסי ביקור, אתר אינטרנט עד אשר הבנתי שאני חייבת למצוא לעצמי מאמן עסקי. כאן החלה סגה נוספת, התרשמתי מהאנשים שידעו לפרסם את עצמם הכי טוב ברשתות החברתיות ואשר הסתבר לי בפועל שהם עצמם " יחפנים" מדקלמים תאוריות ללא קבלות, אך עד אשר תובנה זו הגיע למודע שלי השקעתי אלפי שקלים ( שלא היה לי)  בניסיון למצוא את האדם שיקדם את הרעיון שלי למסלול ולנקודה אותה אני רוצה לכבוש. שרלטנים, שקרנים, רמאים, מתחזים כל אלה נכנסו לפריים של הרעיון שלי. עד אשר הוא הופיע. הוא , זה האיש שקרא על הרעיון שלי ברשת חברתית ומיוזמתו " התנדב" לסייע". בזמנו, הרעיון שלי היה כמו אוויר לנשימה והושטתי את היד לכל מי שהיה מוכן  אפילו רק להקשיב לרעיון. " הוא" התנדב לאמן אותי " עבור עבודה קשה, מאומצת, ללא פשרות, משמעת ברזל" והבטיח להביא אותי אל פסגת השאיפות שלי שאז עדיין לא ממש היו ברורות לי. זו היתה מחמאה ענקית שאדם שלא מכיר אותי, את היכולות שלי מראה סימן שהוא מאמין בי, מאמין ברעיון שלי, חשתי שאלוהים נגע בי. הנחיתה ממרום השמחה היתה כואבת במיוחד, מסתבר " שאין ארוחות חינם". לאיש הזה היתה אג'נדה שונה משלי, והוא זה שעורר שוב את השריר " להוכיח" היתי חייבת להוכיח לו שאני אצליח. 

https://www.youtube.com/watch?v=x6dCMs0AMPI

מיד אחרי ההופעה שלי בתוכנית הטלוויזיה, כמו משום מקום התגבש הרעיון ואז החלטתי לשנות את ההגדרה. הרעיון הפך למיזם. מיזם כלל ארצי עם אמירות חברתיות שנבעו מהמקומות שכאבו לי, מהמקומות אותם אני חוויתי. התשתית למיזם שלי כבר היה מוכן לשאת כל עסק למרומים. כשהיסודות היו עמוקים וחזקים בחרתי את האתר בו נציג את אבן הפינה למיזם שלי. מהרגע בו הקבלה ההחלטה ועד ליישומה בפועל עברו תשעה חודשים בהם חשתי שכל כוחות היקום קמו לעזרתי להגשים את חלומי. יוזמה,נחישות, התמדה, כוח רצון, אמונה עצמית, וכל תעצומות הנפש שיכולתי לגייס שילבו ידיים והפכו לשחקנים ראשיים ושניים במיזם שלי.

זה הפוסט הכי חושפני שיכולתי לכתוב אי פעם, שוב בניגוד לאופי הבסיסי שלי שאינו אוהב את אור הזרקורים, חשתי צורך לכתוב, לשתף וזאת משום שהמיזם שלי וההישג שלי מכיל בתוכו כל כך הרבה פרמטרים שאנשים יכולים להזדהות ואף לאמץ אותם לחייהם ולחלומות שלהם. הוכחתי לכולם " שהסנדלר לא יחף".

13.3.2015 השקה של היצירה שלי בגודל שני מטר על מטר מוצגת בשדה התעופה של אילת בדיוק כמו החלום של יעקב שהתגשם לאחר 21 שנה, כן גם החלום שלי התגשם. וכל מילה נוספת מיותרת. 

שנפגש בפסגות.