לסלוח- לנצח- לנצח

לסלוח- לנצח לנצח

השיחות שלי עם בני

 מה קשה יותר לסלוח לעצמך או לסלוח לאחרים?

הימים שבין ראש השנה לבין יום כיפור בדיוק כמו שעון שווצרי מביאים איתם את השאלה הנצחית, סוגיה שממרום גילי עדיין לא הצלחתי לגבש לעצמי דיעה.

" בני, מה לדעתך קשה יותר? לסלוח לעצמך או לסלוח לאחר?" שאלתי מתוך רצון עז לקבל סוף סוף תשובה.

בני, התרווח בכיסא המנהלים שלו והעלה את החיוך המיוחד, הסלחן והמגונן שלו. " מיידלה, העלת שאלה מאוד מורכבת, שרק מעטים שואלים אותה, ואני אנסה לענות עליה כך שתהיה לך ברורה ככל האפשר". אמר בני והמשיך בהרחבה על מהותו של חודש אלול. כמו תמיד בני הפתיע אותי עם הידע והבקיעות שהוא גילה בנושא.

"חודש אלול הוא חודש הסליחות, מראש חודש אלול ועד ליום הכיפורים אנו עטופים באנרגיה שמאלצת אותנו לעשות חשבון נפש עם עצמינו, היכן טעינו, במי פגענו, על מי אנו כועסים, תקופה שממקדת אותנו בפמניות האישית, ההתייחסות שלנו לעצמינו, ומי שבאמת מוכן להסתכל עמוק פנימה ודאי יגלה שבפינות נסתרות או גלויות אנו שומרים כעסים רבים על אחרים, החברה הממשלה, אנו שופטים ובוחנים את האחרים על פי אמות האמונה ודרכי החשיבה האישית ומצפים מאחרים שינהגו כמונו, כאשר האחרים אינם עומדים בציפיות שלנו, אנו מפתחים כעסים, טינה וקושי לשכוח ולסלוח. זהו נקודת ההתחלה של כדור שלג שעם הזמן תופס תאוצה ככל שאנו מסרבים לשחרר אותו.

הכעס, זהו מנגנון המשרת אותנו כהפגנת מחאה, זהו דפוס חיים נרכש עוד בהיותנו ילדים קטנים, ככל שהפקנו תועלת מהפגנת הכעס והוא שירת אותנו לקבל את אותם הדברים שרצינו, כך אנו ממשיכים לאחוז בדפוס המשרת אותנו גם בבגרותנו, בנוסף למדנו ששחרור הכעס על ידי סליחה ומחילה מעמיד אותנו באור חיוור בעיני החברה, כחסרי עמוד שידרה, וזו לא התדמית שאנו רוצים לשדר. יתרה מכך שיש לא מעט אנשים שעבורם הסליחה שנביע כלפיהם מתקבלת כחולשה ומתפרשת כאישור לכך שמותר להם להמשיך  ולפגוע בנו. ככל שאנו כועסים יותר כך החברה נמנעת מלפגוע בנו. וכאן נוצר פרדוקס, השימוש בכעס מהווה מנגנון המגונן עלינו לכאורה, ומצד שני אותו המנגנון חוסם את תחושת הרווחה שכולנו כמהים לה". אמר בני.

"נקודה נוספת היא שבכל מצב יש לנו את חופש הבחירה, אנו יכולים לבחור לסלוח או לבחור לשמור על כעס על פי חומרת "העוול- החטא" שנעשה כלפינו.  ככל שהפגיעה עמוקה יותר כך קשה יותר לסלוח, ובמיוחד כאשר האחר אינו מראה סימני חרטה. במקרים רבים, אנשים המודעים לחשיבות הסליחה והמחילה נאחזים במשפט " סלחתי אבל לא שחכתי" מצד אחד הדבר מצביע על אדם נאור המוכן לבלוע את הפגיעה ומאידך עדין מצביע באצבע מאשימה כלפי החוטא. סליחה עם שמירת הכעס בזיכרון כמוה שלא סלחנו, סליחה חלקית מעמידה אותנו בעמדת התנשאות ויהירות. לכן חודש אלול הוא הזמן הטוב ביותר עבור כל אחד ואחת מאתנו להיכנס אל תוך עצמו, להתחבר אל אותם הרגשות השליליים, כעסים עצמיים, רגשות אשם ולבחון היטב מה הם המניעים הגורמים לנו לשאת את כל המטען הזה על גבנו. אם ובמידה נהיה מספיק כנים, אנו נגלה כי כל אותו " אוצר" של רגשות שליליים שאנו שומרים בקנאות נובעים מאגו, אגו פגוע שלעתים קרובות הורס בנו כל חלקה טובה" סיכם בני.

הקשבתי במלוא תשומת הלב לתפיסת עולמו של בני, למרות שדבריו כמו תמיד היו מאוד הגיוניים הם בכל זאת עוררו בי התנגדות, וכן גם הרבה כעס. בדיוק באותם הימים חוויתי פגיעה רגשית קשה מאוד במקום העבודה שלי, הכעס והמצב החדש שנוצר עקב הפגיעה שלי הנמיכה עד הסוף את עוצמת ההיגיון כך שביטאתי את עצמי רק מבחינה רגשית.

"בני לפי מה שאתה אומר הכעס שלי עכשיו כלפי ........... נובע מהאגו? הרי אתה יודע שנעשה לי עוול בל יתואר, נעשה לי נזק מקצועי וכספי, ככה לא מתנהגים ובמיוחד כלפי חבר שנתן בנו אמון" אמרתי בכעס נורא על סף דמעות.

"מיידלה, אני מסכים איתך, אני יכול לראות את הכאב שלך, ללא ספק זה מציב אותך בפני החלטות לא פשוטות, ויחד עם זאת את שופטת אותם על הדרך שנהגו בך, על פי אמות המידה שלך, אלה שאת לא יכולה לראות את התמונה הכללית הרחבה יותר שהביאה אותם לנהוג כפי שהם נהגו" המשיך בני כאילו להמשיך להכעיס אותי.

בני ראה את הכעס שלי עולה על גדותיו וניסה לרכך את דבריו. " מיידלה, זכרי שכולנו בני אנוש עם רצונות, תקוות, ציפיות, השקפות עולם שונה, הדחף האנושי להעביר ביקורת על מעשיהם של אחרים, לשפוט אחרים על פי ראות עינינו זהו טעות. ההסתכלות של כל אחד מאתנו על החיים נעשית ממקום מאוד מצומצם, איננו יכולים לראות את התמונה הרחבה יותר, איננו יודעים מה גורם לאחרים לנהוג בדרך מסוימת, אנו לא יכולים לדעת איזה זיכרונות כואבים מניעים את האחרים ולכן השיפוט והביקורת מיותר ואינו מועיל. יתרה מכך, מי בכלל שם אותנו על כס השיפוט והביקורת? מי ממנה אותנו כשופטים ודיינים של אחרים? אנו יכולים ואף רצוי שבמקרים בהם אנו חשים שנעשה לנו עוול, לשאול את עצמינו " מדוע זימנתי את זה לחיי? כל סיטואציה בחיינו משקפת במידה רבה את אותם פגמי האופי שאנו צריכים לתקן בעצמינו" סיכם בני.

דבריו של בני היו בניגוד מוחלט למה שרציתי לשמוע, על פי דבריו, העוול שנעשה לי לכאורה אני זימנתי אותו, דבר שהיה מנוגד לכל הגיון, אך כפי שהכרתי כבר את בני הבנתי שעלי לעשות חושבים ברמה מעמיקה. נפרדתי מבני לשלום וניגשתי ישר לעשות את חשבון הנפש שלי.

בחפירה מעמיקה עם עצמי החלטתי בראש ובראשונה לקחת אחריות אישית על " העוול" שנעשה לי, בחנתי אם ואיך אני בכל זאת " זימנתי" את החוויה ואף כיצד אני יכולה להפיק מכך את הטוב ביותר. לאחר לקיחת האחריות ( דבר הדורש אומץ רב) היה עלי לסלוח לעצמי, על הטיפשות והאמון שנתתי, ללא ספק לא יכולתי להצביע באצבע מאשימה כלפי אף אחד אחר פרט לעצמי. והגעתי למסקנה שקשה יותר לסלוח לעצמך מאשר לסלוח לאחר.

בימים בהם חופרים לנו בלי סוף על חשיבות הסליחה, בדקו בראש ובראשונה אם אתם סולחים לעצמכם, ולמען האמת אין לנו הרבה אופציות, לסלוח לעצמינו, ללמוד מהטעות ולהמשיך הלאה, אחרת נמשיך לסחוב את " האוצר" של הרגשות השליליים שמן הסתם יכפילו וישלישו את עצמם.

אז יאלה חברים, הפשילו שרוולים, תביטו לעצמכם בלבן שבעיניים ותסלחו לעצמכם, אחרי הכל כל טעות שנעשתה, עשינו את הטוב ביותר שידענו בנקודת אותו הזמן, עכשיו שאנו יודעים טוב יותר נשתדל לא לחזור על אותה הטעות, כפי שנאמר " חכם הוא לא אחד שלא בוכה, חכם הוא אחד שלא בוכה מאותה סיבה פעמיים". גמר חתימה טובה.