הערך האמיתי שלך.

כילדת פנימיות פיתחתי הרגל מגונה בו היה לי צורך אובססיבי שכולם יכירו את כישורי, יעריכו אותי, יעריצו אותי, יפרגנו לי, יחמיאו לי, והאובססיביות הזאת צימחה בתוכי סוג של תחרותיות. בכל פעם שחשתי שלא מעריכים אותי מספיק הייתי נכנסת למצב מדוכדך, רוקמת במוחי הקודח את הנקמה, ההמתנה בפינה לשעת כושר להפתיע את האויב סחטה ממני את מיטב האנרגיות והכוחות שלי. הצורך להוכיח חדר למערכות הכי קרובות ובמעגלים הקרובים ביותר, דבר שגרר התנצחויות בלתי פוסקות ותחרותיות בנושאים הכי פעוטים של החיים, התייאשו עד חורמה, אך הגרוע יותר היה שלא היתי מודעת לכך. 

בשנים הרבות  בהם התאמנתי אצל המאמנים שלי, כשעלה הנושא, מעולם לא חשבתי שאני תחרותית, נהגתי להגדיר את עצמי כשאפתנית, וזו התכונה חיובית מבחינתי, אבל לא תחרותית. 

באחד המפגשים עם המאמן שלי, נשאלתי " מהי הצלחה לדעתך?" התחלתי למנות את המושגים שהיו לי בזמנו לגבי הצלחה ואז עצר אותי המאמן ואמר. " יקירה את מבלבלת את היוצרות, בואי ונעשה סדר בבלגן שיש לך בראש. בראש ובראשונה את צריכה להבין שהצלחה היא דבר יחסי כמו כל דבר אחר ביקום. ההצלחה שלך אינה נמדדת ביחס להצלחות של מישהו אחר, את היא היחידה שיכולה להגדיר הצלחה לגבי עצמך, וזה אומר לעשות בדק בית פנימי ולבחון את ההתקדמות שלך ביחס לשנה שעברה, ביחס לפעמים הקודמות בהן ניסית דבר מה ולא הייתה התקדמות מבחינתך, את היחידה ששמה לעצמך את הרף ואם את מרוצה מהתוצאה זה הצלחה, ואם אינך רוצה מהתוצאה תבטיחי לעצמך שבפעם הבאה תעשי יותר מאמץ, כי אין ניסון שנכשל, יש רק עוד דרך שעדיין לא ניסית". 

לקח לי מספר שנים של מאבקים וניסיונות לשנות את הדפוס וההגדרה של ההצלחה, אך כאשר הפנמתי זאת היתה גם הקלה, מאחר ואם אני מצליחה או נכשלת הכל הוא יחסי אלי ובשום אופן הדבר אינו משקף כיצד אחרים רואים או מתייחסים אלי. 

יש הטוענים שהצורך לקבל פרגון או הכרה הוא טבעו הבסיסי של כל בן אנוש, אכן נכון הדבר במידה מסוימת, השאלה היא היכן אנו שמים את הגבולות ומאפשרים לאחרים לנהל את חיינו על פי המושגים שלהם. כשאנו משחררים את הצורך להשוות את ההישגים שלנו עם האחרים, משא כבד יורד מעל הכתפיים, אנו חשים משוחררים יותר, יש לנו יכולת לשלוט על ההישגים שלנו ואף איננו מאפשרים לאחרים לגרום לנו עצב דכדוך ומן הסתם גם אנו מוותרים מראש על תחרותיות. 

אם כך הערך האמתי שלנו בכל המישורים של חיינו הוא  בראש ובראשונה הוא בעיני עצמנו. במידה ומדובר במישור המקצועי רק חוות דעת של מומחה או איש מקצוע יכול אולי לקבוע את הערך שלך וגם אז בערבון מוגבל. ובכל זאת רובנו רוצים לקבל הכרה, פרגון, מחמאה רק שעלינו לזכור שלא כל אחד באמת יכול לקבוע את הערך האמתי שלנו. 

הבאתי סיפור מספרו של חורחה בוקאי כמשל, להנאתכם, מקווה שתפנימו ותיישמו. 

מורי, באתי אליך מפני שאני מרגיש חסר ערך ואין לי חשק לעשות כלום.  אומרים לי שאני חסר תועלת, שאני לא עושה שום דבר כמו שצריך, שאני מגושם וטיפש. איך אני יכול להשתפר? מה לעשות כדי שיעריכו אותי יותר?

המסטאר מבלי להסתכל עליו אמר : "צר לי מאוד נערי, אני לא יכול לעזור לך, מפני שראשית עלי לפתור את הבעיה שלי, אולי אחר כך" , ולאחר שתיקה הוסיף: " אם אתה מוכן לעזור לי, אוכל לפתור את העניין מהר יותר ואולי אחר כך אוכל לעזור לך".

" אהה, בשמחה, מורי" היסס הצעיר וחש פעם נוספת שהוא אינו זוכה להערכה מספקת וצרכיו נדחקים הצידה.

"טוב" אמר המסטאר, הסיר טבעת שענד על זרת ידו השמאלית, נתן אותה לנער והוסיף, " עלה על הסוס שבחוץ  ורכב לשוק. אני צריך למכור את הטבעת מפני שעלי לפרוע חוב. הכרחי שתקבל תמורתה את הסכום הגבוה ביותר שתוכל להשיג, ואל תתפשר על פחות ממטבע זהב. לך וחזור עם המטבע מהר ככל האפשר".

הצעיר לקח את הטבעת ויצא לדרכו. מיד כשהגיע לשוק החל להציע את הטבעת לסוחרים, והם התבוננו בה בעניין מסוים עד שהוא נקב בסכום שהוא ביקש תורתה.

כששמעו הסוחרים את המחיר הם צחקו, אחדים התרחקו ממנו ורק זקן אחד היה אדיב דיו וטרח להסביר לו שהטבעת לא שווה מטבע זהב. מישהו רצה לעזור הציע  לו מטבע כסף וכלי נחושת, אבל הצעיר קיבל הוראות לא לקבל פחות ממטבע זהב ודחה את ההצעה. לאחר שהציע את הטבעת ליותר ממאה אנשים בשוק רכב על סוסו בחזרה, מדוכדך מהכישלון.

כמה רצה הצעיר למסור מטבע זהב למסטאר ולפטור אותו מדאגותיו, עדי שיוכל סוף סוף לקבל את עצתו ועזרתו.

הוא נכנס לחדר, " מורי" הוא אמר, " אני מצטער, לא הצלחתי להשיג מה שביקשת מני. אולי הייתי יכול להשיג שניים או שלושה מטבעות כסף, אבל אני לא חושב שאוכל לרמות מישהו בדבר ערכה האמתי של הטבעת".

" אמרת דבר חשוב מאוד ידידי הצעיר", ענה המסטאר בחיוך. " ראשית עלינו להכיר את ערכה האמיתי של הטבעת. עלה על הסוס ורכב לצורף. אין מי שמבין יותר ממנו. אמור לו שאתה רוצה למכור את הטבעת ושאל אותו כמה יתן תמורתה. אבל לא משנה כמה יציע לך, אל תמכור לו אותה. חזור לכאן עם הטבעת שלי."

הצעיר שב ועלה על הסוס. הצורף בחן את הטבעת לאור עששית, התבונן בה מבעד לזכוכית מגדלת, שקל אותה ולאחר מכן אמר לנער, " אמור לסטאר שאם הוא רוצה למכור  אותה עכשיו ומיד, אני לא יכול לתת לו יותר מחמישים ושמונה מטבעות זהב".

" חמישים ושמונה מטבעות זהב?" קרא הצעיר.

" כן" ענה הצורף, " אני יודע שלו היה לנו זמן היינו יכולים לקבל תמורתה קרוב לשבעים מטבעות, אבל אם זה דחוף...."

הצעיר דהר בהתרגשות לבית המסטאר. "שב" אמר המסטאר לאחר שהקשיב לדבריו. " אתה כמו הטבעת הזאת, תכשיט יקר ערך ומיוחד במינו. לכן רק מוחה אמיתי יכול להעריך את טיבך. מדוע אתה מצפה שכל אחד יגלה את ערכך האמיתי?.

והוא שב וענד את הטבעת על זרת ידו השמאלית.  

ועד לפעם הבאה רק טוב הכי טוב וכמה שיותר טוב.